"יבואו השכנים, כולם בהמונים – ולכולם יהיה מקום" כך כתבה נעמי שמר על סוכתה של שלומית בשיר מלא אופטימיות על שלום, סוכות ואורחים בהמונים. וכך כמו בשיר, בכל שנה מחדש, אנחנו מארחים ומתארחים בסוכות המשפחה, השכנים והחברים, מצטופפים מול שולחנות עמוסים כל טוב, מעלינו מתנדנדים קישוטים זוהרים, על הקירות ציורים מהגן של הקטנים – העיקר הוא ה'ביחד'.

ומידי פעם עולה השאלה – אילו יכולנו לבחור דמות אחת מעניינת שתבוא להתארח אצלנו בסוכה, רק לערב אחד נוכל לשאול אותה על דברים שממש מסקרנים אותנו, אולי לשמוע ממנה על היסטוריה שלא חווינו, או על מחשבות והחלטות לא שלנו – את מי היינו רוצים להזמין?

אז זה בדיוק מה שעשינו. לקראת חג הסוכות שאלנו שבעה תלמידים ומורים ברשת החינוך עתיד (בדומה לשבעת האושפיזין אותם על פי המנהג אנו מזמנים לסוכתנו בכל יום מימי סוכות) את מי הם היו רוצים לארח בסוכה לערב אחד, ולמה. קיבלנו אלוף עולם ברכיבת קורקינט, מנהיגים מקום המדינה, מחייה השפה העברית, ועוד.

אושפיזין על גלגלים – האורח של דן קולסניק

אצל דן, תלמיד כיתה ט' בתיכון יוצר עתיד באר שבע, לא היה צריך ללכת רחוק מדי כדי למצוא את האורח המושלם. מספיק להגיע לסקייטפארק.

דן היה מזמין לסוכה את ג'ורדן קלארק, אחד מרוכבי הקורקינט המובילים בעולם, הנחשב לאגדה חיה בענף הפריסטייל.

הרוכב הבריטי, שזכה חמש פעמים באליפות העולם ושלוש פעמים באליפות אירופה, התפרסם בזכות שילוב יוצא דופן של יצירתיות, שליטה טכנית ונכונות לפרוץ את גבולות האפשר.

הסיבה להזמנה פשוטה: גם דן עצמו רוכב פעלולים על קורקינט, ואם כבר מקבלים הזדמנות לשבת עם אחד הטובים בעולם, כדאי לנצל אותה: "הייתי מבקש ממנו טיפים וטכניקות, כי גם אני רוכב פעלולים בקורקינט ויש מה ללמוד ממנו. בכל זאת, אלוף עולם. חג סוכות שמח."

מה שואלים את מקים המדינה? – האורח של לירם לוי

לירם לוי, מורה בבית הספר עתיד ארנון באריאל, היה שומר את הכיסא בסוכה לדמות מתקופה אחרת לגמרי: דוד בן־גוריון.

לאו דווקא כדי לשאול אותו על מה שהיה כאן לפני עשרות שנים, אלא כדי לשמוע מה היה אומר על מה שקורה כאן היום: "הייתי מארח את דוד בן גוריון. היה מעניין לשמוע את עמדתו של מקים המדינה בהקשר לסוגיות יסוד חברתיות שיש כיום במדינה שלנו."

מה אליעזר בן יהודה היה אומר על הסלנג העכשווי? – האורח של שירי דרעי

שירי דרעי, מורה בעתיד יצחק שמיר ברמלה, הייתה מזמינה את אליעזר בן־יהודה.

אבל לפני שהייתה שואלת אותו שאלות, היא הייתה רוצה דווקא להראות לו משהו: את התלמידים שלה: "אם הייתי יכולה להזמין את אליעזר בן־יהודה לשיעור שלי, הייתי רוצה להראות לו את התלמידים שלי משתמשים בעברית, יוצרים בה, מתווכחים בה ומביאים אותה לעולם שלהם. נראה לי שזה היה הרגע שבו הוא היה מבין שהעברית שהוא חלם עליה כבר מזמן לא רק חיה, אלא בעיקר ממשיכה להשתנות."

יותר ממאה שנה אחרי המאבק להפוך את העברית לשפה מדוברת, שירי הייתה רוצה להראות לבן־יהודה את מה שאולי היה קשה לדמיין אז: לא רק שפה שחזרה לחיים, אלא שפה שלא מפסיקה לקבל חיים חדשים ממי שמדברים בה.

אבא שלי – האורח של אביה אברהם

אצל אביה אברהם, מורה בעתיד אית"ן, השאלה הזאת לקחה את השיחה למקום אחר לגמרי. היא הייתה מזמינה לסוכה את אבא שלה, יפת שפורקר ז"ל.
יפת עזב את בית הספר בכיתה ח' כדי לצאת לעבוד ולעזור בפרנסת משפחתו. בצבא מצא את דרכו, חתם קבע, התקדם לאורך השנים ושימש בין היתר כמפקד הכותל וכמפקד מערת המכפלה. אבל הסיפור שלו עם הלימודים ממש לא הסתיים בכיתה ח'.

כשאביה הייתה בכיתה ד', אביה השלים את בחינות הבגרות שלו. שנים לאחר מכן, כשסיים את שירות הקבע בגיל 48, הוא החל ללמוד תורה מדי יום. הילד שלא סיים בית ספר הפך לסופר סת"ם, סיים את הש"ס (ששה סדרים) ובמהלך חייו כתב שני ספרי תורה.

אביה זוכרת במיוחד מכתב שכתב פעם כמפקד, כאשר התבקש להמליץ על אחד השוטרים לשירות קבע: "אני ממליץ על שוטר זה לקבע מכיוון שהוא עשה הרבה טעויות, אבל למד מהן והשתפר. שוטר כזה ראוי לקבע כי הוא שינה את דרך המחשבה שלו."

אולי המשפט הזה מספר משהו גם על האיש שכתב אותו. אדם שלא נתן לנקודת הפתיחה שלו לקבוע לאן יגיע, ושגם אחרי שעזב את ספסל הלימודים בגיל צעיר המשיך ללמוד כמעט כל חייו. "אבא שלי הוא העוגן בחיים שלי. הוא חסר לי ואני מתגעגעת אליו מאוד."

לשמוע את ההיסטוריה ממי שהיה שם – האורח של ירין רון

ירין רון, תלמיד עתיד כרמים, היה מזמין לסוכה את יצחק רבין. אבל מה שמסקרן אותו הוא לאו דווקא רבין ראש הממשלה, אלא רבין הצעיר, הפלמ"חניק.

ירין היה רוצה לשמוע ממנו איך הגיע לפלמ"ח, מה היה עבורו להיות פלמ"חניק ואיך נראו מבפנים השנים והאירועים שעליהם הוא לומד היום בשיעורי ההיסטוריה.

הוא רוצה להבין את הדרך שעבר היישוב העברי, את פעילות המחתרות ואת התהליכים שהובילו בסופו של דבר להקמת המדינה.

מה סטיב ג'ובס היה עושה עם ה- AI – האורח של אופיר שטורך

אופיר שטורך, תלמיד בתיכון עתיד למדעים לוד, היה שומר את הכיסא בסוכה לאיש ששינה במידה רבה את הדרך שבה אנחנו משתמשים בטכנולוגיה: סטיב ג'ובס.

אבל את אופיר פחות מעניין לחזור לאייפון הראשון. הוא היה רוצה להביא את ג'ובס דווקא ל־2026 ולשמוע מה יש לו לומר על מה שקורה עכשיו.

"הייתי מזמין את סטיב ג'ובס לשיעור אחד. במיוחד היום, בעידן הבינה המלאכותית והשינויים הטכנולוגיים המהירים, היה מרתק לשמוע ממנו איך מחברים בין חדשנות ליצירתיות, איך שומרים על פשטות וחזון אישי בעולם כל כך עמוס, ואיך הוא היה משתמש ומשלב את החידושים הטכנולוגיים של היום."

זו כנראה גם שאלה שג'ובס עצמו היה אוהב: לא רק מה הטכנולוגיה החדשה יודעת לעשות, אלא מה אנחנו בוחרים לעשות איתה.

לראות את האדם שמאחורי התלמיד – האורח של משה בן חמו

משה בן חמו, מורה בעתיד מנהיגות לוד, היה מזמין לשיעור את יאנוש קורצ'אק.

לא כדי לשמוע ממנו על שיטת הוראה מסוימת, אלא כדי לדבר איתו על אחת השאלות שמעסיקות כמעט כל איש ואשת חינוך: איך מצליחים לראות באמת כל תלמיד, גם כשזה לא תמיד פשוט.

"הייתי מזמין לשיעור אחד את יאנוש קורצ'אק. הייתי רוצה לשמוע ממנו איך מצליחים באמת לראות כל ילד, גם את זה שמאתגר אותנו, ולתת לו תחושת ערך ושייכות. בעיניי, זה לבו של החינוך: לראות את האדם שמאחורי התלמיד."

יותר משבעים שנה אחרי מותו, השאלה שמשה היה רוצה לשאול את קורצ'אק נשארה רלוונטית בכל כיתה: איך בתוך מערכת, כיתה ותוכנית לימודים מצליחים לעצור לרגע ולראות את הילד שנמצא מולנו.

שבעה כיסאות בסוכה, שבעה אורחים שונים, מיוחדים ומעניינים.
ואולי זאת אחת השאלות היפות שאפשר לשאול בחג הזה: אם היה לכם עוד כיסא אחד בסוכה, למי הייתם שומרים אותו?