האם זה הגיוני? האם יש לי את הכלים והיכולות להיות משהו שלא נועדתי להיות?
טוב, זו שאלה די פילוסופית, שבעם היהודי כבר ענו עליה. אחרי הכול, אנחנו יכולים לעשות הכול, כפי שטוענים חז"ל וטוען גם הרצל. אני מזמין אתכם למסע של מאמר קצר, העוסק בתהייה הזו ומציע כיוון.
מה לעשות?
החופש הגדול מזמן את השאלה הזו אינספור פעמים אם את או אתה בגילאי 6-17. היות והורגלנו למסגרות, ממילא אנחנו צריכים להיות באיזושהי משבצת, ואם כך, מהי המשבצת של החופש? (הורים, אל תמרטו את כל השערות, חכו לפאנץ').
אם נסתכל על היומיום שלנו, המשבצות שרובנו מכירים הן: לאכול, לישון, לעבוד, ללמוד. (המשבצת של השירותים והגלילה בפלאפון היא כל כך בדיעבדית, שהחלטתי לותר עליה) ופה השאלה שלי אליכם: האם אלה המשבצות היחידות שקיימות בעולם?
ובכן, כמובן שהתשובה היא לא.
לחיות כלומר ליצור
בין המשבצות שאנחנו רגילים אליהם, ישנה משבצת משמעותית שהפכה להיות אפורה/שקופה, כמו הלחצנים הלא פעילים בדפי נחיתה, לפני שמילאת את כל השדות שהם חובה. ניחשתם נכון, ליצור.
ליצור זה אומר לעשות משהו שיש לי עליו בלעדיות. אני לא מתכוון רק לפיסול בפימו (הרבה הערכה למפסלים והמפסלות שבין קוראינו), אלא ליצור יוזמה. להקים עמותה, להתנדב עם מפונים, לכתוב דפי עמדה לחקיקת חוק או אפילו לחשוב על רעיון לאפליקציה שתסייע עם הבירוקרטיות של ישראל 2025. (ראיתי את החיוך הזה. יאללה, להתחיל לחשוב!)
באמת שבמציאות ההזויה שאנו חיים בה בימים אלה, לא חסרות יוזמות. אגב, הן לא צריכות להיות מפילי לסתות וזוכי פרס ממשלתי כלשהו (צ'ינג-צ'ינג, פתאום זה נהיה מעניין), אלא הן צריכות להיות משמעותיות עבורכם. משהו שיגרום לכם לקום בבוקר, ויעסיק אתכם בין משימה למשימה. בסוף, זוהי הסיבה שבאמת הגענו לכאן. (וכמובן כדי להביע את דעתנו על פוליטיקאי כזה או אחר)
איך כל זה קשור לכותרת ולנושא של מאמר זה? ובכן, אי אז בעשור הקודם, הבנתי שיש לי שליחות – חינוך. נרשמתי לתואר ראשון בחינוך ותקשורת, ומיד הסתערתי על כל מסגרת חינוך, פורמלית ושאינה, במטרה לשנות את העולם. והיה לי מה לעשות, ואהבתי מאוד את העשייה. תמיד יש מה לעשות בחינוך, תמיד יש מישהו לשים אליו לב. ובסיום התואר נכנסתי לכיתת החינוך שקיבלתי, והרגשתי לפתע אבא ל34 תלמידים.
ואז החלטתי להגדיל עוד קצת את הראש, ויזמתי פרויקטים, והצעתי רעיונות ויצרתי קשרים עם כל מי שעניין אותי (החוצפה הישראלית עדיין כאן). בשיחה סתמית עם חבר, סיפרתי לו על מעשיי באותם ימים, והוא שאל אותי "תגיד, אבל מה הקטע שלך?" כאילו, אתה מורה, לא? אז למה לשלוח הודעות לכל העולם? והשאלה הזו היא הכאפה של החיים. היא הכאפה שמצלצלת לך באוזניים ואומרת לך האם התפקיד שלך הוא להיות מורה, או שזו רק התחלה של מסע? הלכתי עם השאלה הזו למשך תקופה, והחלטתי להמשיך הלאה במסע. והתחלתי לירות לכיוון משרדי הפרסום עד שקלעתי.
אפשר או אי אפשר
אפשר. ואומר יותר מזה, צריך. כי החיים הם סולם, עם שלבים. ואם את או אתה מרגישים שסיימתם שלב אחד, אל תפחדו – תעלו לשלב הבא. להישאר בשלב שכבר סיימת זה קל, אבל זה לא מה שנוצרת בשבילו. נוצרת לא בשביל להיות "מורה" או "רואה חשבון" או "קופירייטר", נוצרת כדי להתפתח.
הורים, אם נמאס לכם לשמוע "משעמם לי!" או לראות את הילדים גוללים את עצמם לדעת במסך, תשבו איתם עם דף ועט, ותעשו יחד בירור של הכישרונות, התשוקות והרצונות שיש להם, ותבנו יחד תוכנית התפתחות אישית.
בהצלחה!
