"יום סופרמן" מסתבר שיש יום כזה. אישית, אני לא מתחברת לקונספט של "גיבורי על". ולכן, לא אציע שנלבש גלימות אדומות ונדמיין שבאורח פלא יש לנו כוחות על, ולא נתעופף בשמיים להילחם ברעים. גם לא נסתכל גבוה לשמיים ונתהה בקול "זה ציפור? זה מטוס? זה סופרמן!", אלא להפך, נשים בצד את השאיפה לשלמות ולכוחות העל, וניגע דווקא באנושיות. לזה אני לגמרי מתחברת.

לטובת מי ששכח (ובצדק, כי מאז סופרמן, עולמנו התמלא באוסף בלתי נגמר של גיבורי על), גם לסופרמן יש נקודות תורפה. הבולטת בהן היא אבן הקריפטונייט. אותה אבן ירוקה מהכוכב שבו נולד קאל-אל, הלא הוא סופרמן. מוזר לחשוב שדווקא הזיכרון מהבית, מהשורשים, מהמקום הכי קרוב לליבו, הוא מה שמחליש אותו. ואולי זה בכלל לא מוזר, כי זה בדיוק מה שהופך את סופרמן לאנושי.

אם נחשוב מהם הדברים בחיים שלנו, בני האדם, שמהווים עבורנו נקודת חולשה – באורח פלא הם בדיוק הדברים שלכאורה אמורים להיות מקורות הכוח שלנו. שאלתם את עצמכם פעם, מדוע מריבה עם אדם קרוב פוגעת בנו הרבה יותר ממי שעקף אותנו בתור, או שתפס לנו את החניה? כן, דווקא האנשים הכי קרובים אלינו, הורים, אחים, בני זוג, ילדים, חברים קרובים, הם אלו שהפגיעה מהם יותר חזקה. למה? כי מהם אנחנו לא מצפים להיפגע. הם אמורים להיות רשת הביטחון שלנו, ומקור להעצמה, להכלה, ואהבה. לכן, כאשר דווקא הם אלו שמתעלמים, מתרחקים, או מתנגדים – הפגיעה יותר קשה.

נקודת חולשה נוספת היא באופן מפתיע הקהילה שלנו. אם נסתכל על עצמנו בשנתיים האחרונות, פגיעה באנשים שחלקנו כלל לא מכירים ריסקה את ליבנו בעוצמת כאב של שיערנו. מראה ארונותיהם של משפחת ביבס העלה דמעות בקרב ציבור שלם שלא זכה להכירם מקרוב. "הותר לפרסום" הפכו לצמד מילים שמעוררות אימה על ציבור שלם. מדוע שפגיעה באחר תשפיע עלינו בכזו עוצמה? מכיוון שהאחר הוא אני. כאשר אנחנו מרגישים שייכות עמוקה לקהילה, לחברה מסוימת, פגיעה בכל אחד מחבריה משולה לפגיעה אישית בי.

וזה מוביל אותי לנקודת החולשה הכי בולטת, ולדעתי המפתיעה ביותר. אני. כן, אנחנו, כל אחד מול עצמו, מהווים את מקור הפגיעות הכי גדול של עצמנו. השאיפה שלנו כפרטים, להיות טובים ומוצלחים, להספיק הכל מהכל, להרשים, ועדיף בלי פילטר כדי שייראה טבעי, ואם כבר אז פילטר "טבעי" כדי שלא יגידו שלא מציאותי. אנחנו שואפים לשלמות, ולא מרגישים בנוח להראות את הפגיעות. תחשבו על זה, כמה טייקים של תמונה משפחתית מערב חג אתם עושים, עד שמצליחים במקרה הטוב להגיע לתמונה אחת, שבה כולם מחייכים (ויפה)? ומה עם 20 התמונות שקדמו להן, של הילד שבוכה והילדה שלא מסתכלת למצלמה, האם הן נשארות בארכיון? נמחקות? לפיד שלנו הן כנראה לא יעלו. ולמה? גם הרגעים האלה הם חלק ממי שאנחנו.

אז ביום "סופרמן" אני ממליצה שנחגוג את "כוח העל" של האנושיות – להיות חזקים ופגיעים בו זמנית. נכון, אמרתי בהתחלה שאני לא מתחברת לקונספט של "גיבורי על", אבל אם להיות אנושי זה להיות סופרמן, אז אני בעניין.