"בשבוע הראשון להיותי בארץ עמדתי ליד הכותל המערבי… עמדתי במרחק של פסיעה מהכותל, מן האבנים, והרגשתי שאיני שייך. הרגשתי שהנני נטוע בהוויה אחרת. לא פסעתי צעד נוסף, אך מישהו משך בשרוולי, ביקש שאצטרף למניין. חבשתי כובע, הצטרפתי למניין. אמרתי תפילת מנחה, וה גע תי (הרווחים במקור). זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות – להיות אחד במניין. לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי, והאחד לתשעה. אפשר שזה הדבר המשמעותי ביותר שביהדות, ואין דבר יותר ייחודי ויהודי בתנועה זו…" (אבא קובנר)
רבות דובר על חסד במגילת רות. אך בבואי להביט על מגילת רות בראשית קיץ תשפ"ה, בַַמקום ובזמן שהחסד נדרש לכולנו, אני מבקשת להביט על המרחב בו הוא תופס את מקומו במגילה. מרחב הקהילה.
המדרש על פסוקיה הראשונים של המגילה פותח ומציג דווקא את האנטיתזה של הקהילה והחסד. "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב". מדוע הלך? והאיש הרי עשיר ומכובד. איך בשל חששו שהרעב יביא את עניי הארץ לדרוש את פרנסתם אצלו – בחר לעבור לגור בשדה מואב כבורח מאותה קהילה, פן ידרש לשאת אותה על כתפיו?
אל מול בריחה זו יתחיל בעוד כמה פסוקים התיקון על-ידי כלתו: "אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי". קריאתה של רות אל נעמי, בעקשנותה לדבוק בה, להמשיך אל ארצה, מולדתה ואלוקיה. זוהי אולי קריאת השייכות המשמעותית ביותר במגילה. רות מבקשת להימנות על חבריה של הקהילה, אליה חוזרת נעמי. היא מבקשת שייכות – דרך העם ומבקשת זהות – דרך אלוקיו. ומתוך רצון ההשתייכות, היא טווה סיפור חדש.
מכאן, עם חזרתן של נעמי ורות אל חיק הקהילה, ניכרת צמיחה אישית של שתי הנשים שתביא איתה, בהמשך, גם את הצמיחה הקהילתית, ולאחריה אף הלאומית. כל זאת על אף ניסיונה של נעמי בתחילה להרחיק את נשות הקהילה ממנה, "וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי. וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאן לִי מָרָא".
מאורעות השדה בו נפגשים לראשונה רות ובועז, מתארים מציאות קהילתית אידיאלית של חסד דרך מתנות עניים: לקט, שכחה ומעשר עני. נראה כי מציאות שגרתית זו חוזרת ברחבי בית לחם, כאשר בועז מזמין את רות ללקוט דווקא בשדהו ולא בשדות אחרים, זרים. ומשם, מתוך החסד והרצון להיטיב עם אחרים, תצמח היכרות אשר תביא להקמת בית חדש.
תינוקם של רות ובועז, שיוולד בסוף סיפור המגילה, הוא השלמת התיקון של מעשה סבו. עובד נולד אל תוך הקהילה: "וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי בָּרוּךְ יְהֹוָה אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם", וברוב עם ניתן לו שמו. וכך, הילד שהוא פרי אהבה וחסד של בועז ורות, מחזיר גם את נעמי אל החיים הקהילתיים. אחרי שנים רבות של ריחוק מר, מוצאת נעמי את תפקידה כאומנת, כסבתא וכאחת משכנות-מכרות-שותפות, המגדלות יחד את התינוק שיביא את גאולת בית דוד לעם ישראל. כי לעיתים צריך כפר שלם כדי לגדל ילד אחד. וצריך ילד אחד כדי להחזיק כפר שלם.
אך מה יש בה, בקהילה, שמאפשרת את הצמיחה הזו?
שייכות הינה צורך אנושי בסיסי. אדם זקוק לשייכות על-מנת לחוש ביטחון בחייו, כדי לעצב את אישיותו. כדי למצוא משמעות. על ידי קשר הדוק בין אדם לקהילתו – קשר שיבוא לידי ביטוי בשותפות, בפעלתנות ובנשיאה בעול, בזכות ובחסד של חבריה אלו לאלו – האדם חש בטוח, גדל, פועל ומשפיע ואיתו גדלה גם הקהילה. כי בגדילת אדם גדלה סביבתו, וכגלגל חוזר ומזין – בסביבה צומחת – צומח אדם.
הלוואי ונדע בימים אלו להיות משפיעים על קהילתנו לטוב ומושפעים מצמיחת הכלל.
בימים אלו, מוטמעת בבתי הספר של רשת החינוך עתיד, שפת המשמעות, הרואה בחיבור פרט-קהילה ערך עצום. התפיסה דוגלת במודל "פרט מעצים קהילה מעצימה פרט". מוזמנים לקרוא על כך באתר רשת החינוך עתיד.
