הן יוצאות מהג'יפ, על הרגליים, מחייכות, מוקפות במחבלים, ותפאורה שמנסה לבזות את מדינת ישראל וחייליה הגיבורים. הבית צוהל: "יש, הן בחיים!" ואני – לא מצליחה לדבר, הדמעות מציפות. הבת שלי קולטת אותי בתוך ההמולה, מחבקת אותי ואומרת: "אמא למה את בוכה? הן חזרו בחיים!". איך אני אסביר לה שלצד האושר אני מתה מבפנים מהמחשבה על מה שהן עברו, וכואבת על מי שנשארו מאחור. שהלב שלי מתכווץ על משפחות הנופלים וקורבנות הטרור שבעוד כמה שעות יראו את ההמון הפלסטיני מריע עם שובם של מחבלים? אני זו שצריכה להסביר, לחזק ולהגן, אבל איך עושים את זה כשאני עצמי שבורה? אז אני לא אומרת כלום, ושוקעת לחיבוק המנחם שלה.
בחודש הקרוב נזכה לתמונות נוספות מרגשות של חטופים ששבים הביתה חיים. למרבה הצער, נזכה גם לראות חטופים שיחזרו בארון, וישנם כאלו שצפי חזרתם לא ידוע. מה שבטוח, המדינה לא מסיימת את תפקידה בהשבת החטופים לגבולותינו, היא מחויבת לתהליך שיקום ארוך. לצד זה, ישנו שיקום נוסף שדורש התייחסות – שיקום תחושת הביטחון והחוסן הקהילתי שלנו כחברה. ושאלה שאני שואלת את עצמי היא: מי מחויב לשיקום עתיד החברה שלנו? התשובה: תתפלאו, לא בהכרח רק אנחנו המבוגרים.
האתגרים והמורכבויות
לסוגיית החטופים השפעה על בני הנוער, הרבה מעבר למה שאנחנו מבינים או מדמיינים. הדור הצעיר של היום נחשף לעולם מורכב של פחד וטראומה. עבורם, 7 באוקטובר אינו רק תאריך היסטורי – הוא חלק מהיומיום שלהם.
הבת שלי, כשהיא מדליקה איתי נרות שבת, מתפללת שאף אחד מבני המשפחה לא ייחטף או יירצח. תפילה זו משקפת את המציאות היומיומית של דור שלם שגדל על פחדים מוחשיים. גם השיח השתנה, ובמקום קללות גסות שהאלגוריתם של פייסבוק חוסם, מקללים היום ב-"אמן יחטפו אותך לעזה". המצוקות שלהם לא תמיד נאמרות בקול רם – הן מסתתרות בשתיקות, במבטים ובמחוות קטנות.
תחושת חוסר הביטחון האישי מחלחלת ומשפיעה על החוסן האישי והלאומי. שחרור מחבלים עם דם על הידיים סמוך לגבול מעצים את הפחדים הקיומיים ומחזק תחושת אי-צדק משווע, במיוחד לנוכח קבלת הפנים הצוהלת למחבלים לעומת כאבן של משפחות הקורבנות. גם משפחות החיילים שנפלו בלחימה בעזה נותרות עם לב כואב, כשהאזורים שעליהם נשפך דם יקיריהם מוחזרים לידיהם של מחבלי חמאס.
כאשר החוסן האישי של בני הנוער נפגע, נפגע גם החוסן הקהילתי – אותו חוסן שאמור להיות העוגן והמגן של כולנו בהתמודדות עם מציאות מורכבת.
ההזדמנויות וההפתעות
אבל בתוך כל הכאב והפחד, יש מקום גם לאור. ההתארגנות המרגשת של בני נוער למען שחרור החטופים משקפת את הכוח המניע שבהם. הם לא רק מגיבים לפחד, אלא בוחרים לנצל את האנרגיה הרגשית למען מטרה פרואקטיבית ומחברת. הם יוזמים ולוקחים חלק פעיל בתמיכה במשפחות החטופים ובמהלך לשחרורם. התארגנויות כמו "נוער למען החטופים", צעדות תמיכה, ארגון והשתתפות במחאות בכל רחבי הארץ הן תעודה לכך שבני הנוער מבינים את החשיבות של לקיחת אחריות לפעולה משמעותית. זוהי עדות לחוסן שלהם, שלא רק עוזר להם להתמודד עם הפחד, אלא גם נותן להם תחושת סולידריות ומשמעות. לכן, אם אנו חוששים מפגיעה בחוסן האישי והקולקטיבי, יש אור בקצה המנהרה!
התפקיד שלנו?
הסיטואציה המורכבת מציבה אותנו, המבוגרים, מול אתגר גדול. מצד אחד, אנו נדרשים לתווך את המורכבויות שבשובם של החטופים, להסביר את הפערים המוסריים, ולהנחות כיצד להתמודד עם התחושות הקשות שבעקבותיהם. מצד שני, יש לזכור שבני הנוער אינם רק פסיביים בתהליך, אלא הם גם מקור השראה לחוסן ותקווה לעתיד. הם מבינים את הצורך באחריות ובפעולה, הם לא רוצים להיות רק "דור שנפגע", אלא דור שיודע ויכול לפעול ולשנות למען עתיד טוב יותר עבור כולם.
אולי הגיע הזמן שנבין שלפעמים התפקיד שלנו, המבוגרים, לא רק להסביר וללמד, אלא גם לתת לדור הצעיר מקום להתמודד עם הכאב, הפחד וחוסר-האונים. זה לא רק שהדברים לא תמיד ברורים לנו – פעמים רבות גם אנחנו, המבוגרים, לא יודעים איך להתמודד עם השאלות הגדולות הללו. זה בסדר. לא תמיד יש תשובות נכונות כשזה נוגע לשאלות מוסריות. לכן, הסוגיה היא לא איך אנחנו עונים להם, אלא איך אנחנו מאפשרים להם לקחת חלק – לשאול, להרגיש ולהתמודד עם העולם שדורש מהם לשאת את המשא הזה. לא נוכל להסתפק בהסברים, וזו לא תקופה שבה צריך להציע פתרונות פשוטים. זו תקופה שבה אנחנו צריכים להקשיב להם, ולפעמים, פשוט להפסיק לנסות להיות אלו שיש להם את כל התשובות.
בסופו של דבר, השאלה היא לא רק איך אנחנו מסבירים או מתווכים, אלא איך אנחנו נותנים מקום לדור הצעיר להיות חלק מהפתרון, מתוך אמונה שהחוסן שלהם יוביל אותנו קדימה. האם נעז לראות בדור הצעיר שותף מלא, ולא רק מושא להכוונה?
