לפני כשבועיים הלכתי להופעה של אביתר בנאי ביפו. ידעתי פחות או יותר מה יהיה הפלייליסט של ההופעה, בטח לאור האלבום האחרון של אביתר שהמלחמה נשזרת שם לאורכו ולרוחבו ובעיקר לעומקו, ובכלל, אביתר, מהיוצרים האהובים עליי, נע בין מלנכוליות עם נקודות אפלוליות על החיים ומה שביניהם, ולהפתעתי. משמאלי ישבו שתי טינאייג'ריות שאני יכול להעריך שהן בנות 14, בשורה לפניי עוד ארבע חברות תיכוניסטיות, וכולן שרות את המילים של אביתר מכול האלבומים, כולל שירים שנכתבו שהם היו רק בתכנון הילודה של הוריהם.

למדתי משהו מהערב הזה, מהבנות הצעירות, ובעיקר מהאווירה. שירה, אם רק נתבונן לרגע, נוכל להבחין שהיא יכולה להיות מרווח של עצירה, רפלקציה והתבוננות בעולם כל כך מהיר בו הלייקים והנוטיפיקציות הינדסו אותנו לתוך מערבולת אי הקשב.

הייתי רוצה להגזים לרגע לשם ולטעון שמה שקרה בערב ההוא עם אביתר, יכול לקרות בצורה קצת אחרת גם בכיתה, כי שירה במובנה העמוק ביותר אינה עוד מדיום תקשורתי, אלא מרחב קיומי – היא המקום שבו דממה ומילים יכולות להיפגש. רגע בו התודעה של התלמיד מתעמתת עם הגבולות שלה, עם ההתניות וההתמכרויות שלה.

אולי האיטיות הזאת של מילות השיר הן מרד של יצירה בעולם של צרכנות, בעולם שבינה מלאכותית שופכת עלינו את המידע יכול המשורר להעניק לנו קצת פרספקטיבה של המיומנות הכמעט האחרונה שנותרה לנו אל מול המכונה וזאת המחשבה הביקורתית ויכולת השיפוט ושיקול הדעת.

חשוב שהמורה תדע שכדי ששירה תיגע בלבבות התלמידים היא צריכה להניח את התפיסה הראשונית שהשיר הוא "חומר לימודי", אלא השירה היא הצעה למרחב חלופי של קיום. זאת לא תחרות כנגד האינסטגרם והטיק טוק, אלא הצעת נתיב חלופי שיכול להדהד הרבה יותר מגלילה בפיד האינסופי.

שירה עלולה להיתפס כדבר מיושן, וכן, צריך לבצע התאמות, ישנם יוצרים ישראלים ובינלאומיים שפורטים על העולם הפנימי של התלמידים והם יוצרים מוכשרים, לנתח את השיר "אבודים בחלל" של "טונה", שיר ביקורת נפלא על החברה בה אנו חיים, או להעמיק למילים של היוצרת הקנדית הצעירה אליסה קארה עם השיר הנוקב שלה Scars to Your Beautiful. אסור לדעתי ליפול למלכודת של "תרבות גבוהה" אל מול "תרבות פופוליסטית" – אני נפלתי לרגע כשהופתעתי לשמוע את התלמידה בת ה – 14 לידי שרה ברגש את המילים של השיר "יש לי סיכוי להינצל" של אביתר (אלבום שיצא לעולם 15 שנים לפני שהיא יצאה לעולם)

השירה היא המקום שבו התלמיד יכול ללמוד לא רק על אמנות וספרות, אלא על עצמו – על האפשרות לשמוע את קולו הפנימי בתוך רעש העולם, לא רק ניתוח טכני של מטאפורות וחריזה, אלא חוויה שלמה, ולא רק לצרוך אותה. תפקיד בית הספר גם לאפשר מרחב של יצירה של שירה, לא רק של צריכה, מניסיון אישי, כתיבה היא כלי תרפויטי, היא כלי לביטוי החוצה על הדף ואף בעמידה מול קהל והקראה של מה שבוער בפנים, כמו כן על קירות בית הספר.

ואז, בתקווה, נוכל להרגיש בכיתות את מה שהמשורר עמיר בניון כתב על השירה והמוזיקה "מזל שיש אותך".