כשנשאלה לאה גולדברג מדוע אינה כותבת שירי מלחמה אלא שירי אהבה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה השיבה:
"המשורר הוא האיש אשר בימי מלחמה אסור ואסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים" כתבה,
"לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי מלחמה שיר אהבה, אלא הכרח…
…להזכיר לאדם כי בכל עת ובכל שעה לא הוחמץ עדיין המועד לשוב ולהיות אדם,
כי כל זמן שהשירה אוהבת את האדם בארץ הזאת ואת החיים על פניה,
כדאי וראוי גם לו לאדם לאהבם, להעריכם, לשמור עליהם".
אנו בעיצומו של אחד מהשבועות המורכבים ביותר בלוח השנה הישראלי, שבוע שמספר את הסיפור שלנו פה – משואה לתקומה דרך מלחמות עקובות מדם ואובדן קשה מנשוא. זהו סיפור של כאב ואובדן, של רוח אנושית עיקשת, של יכולת בלתי נתפסת לקום, להיבנות ולצמוח. זהו אחד המרחבים המורכבים ביותר בזהות הישראלית.
יום הזכרון מפגיש את כולנו עם כאב כמעט בלתי נתפס ובשנים האחרונות הופך קרוב מתמיד ומוחשי כל כך, ואז מגיע המעבר החד, כמעט בלתי נתפס, ליום העצמאות. מעבר שמבקש מאיתנו לנוע מאבל לחגיגה, מכאב לתקווה.
בשנים האחרונות, המעבר הזה נעשה טעון אף יותר, כאשר המציאות הביטחונית והחברתית מטשטשת את הגבולות בין זיכרון, להווה מתמשך של התמודדות.
אם אמשיך את דבריה של המשוררת יוצאת הדופן לאה גולדברג אז דווקא כעת לנו, "משוררי החינוך", מנהלות ומנהלים, נשות ואנשי החינוך, תפקיד חשוב וקשה להסביר את המורכבות ולא פחות מכך להוביל את הדור הצעיר לצמיחה ועשייה.
בתוך המורכבות הזו, תפקידנו אינו טכני ואינו טקסי בלבד. אין אנו רק מארגני טקסים או מעבירי תכנים. אלא, מובילי משמעות.
בתקופה הזו במיוחד, אנו נדרשות ונדרשים להנהיג מרחב שמסוגל להכיל את המורכבות:
לאפשר כאב, אבל גם לבנות תקווה; לכבד את הזיכרון, אך גם לטפח מבט קדימה.
אחד המפתחות המרכזיים לכך הוא יצירת שייכות.
הזיכרון, במהותו, הוא לא רק מבט לאחור, הוא עוגן של זהות. הוא מזכיר לנו מאין באנו ולאן אנו הולכים. כאשר תלמידים מרגישים חלק מהסיפור לא רק כצופים אלא כשותפים, מתפתחת בהם תחושת אחריות, משמעות וחוסן.
שייכות מעצימה אינה נוצרת מעצמה. היא תוצר של הנהגה חינוכית מודעת: של יצירת מרחבים לשיח, של מתן מקום לקולות שונים, של חיבור בין סיפורים אישיים לבין הסיפור הקולקטיבי. היא נבנית ברגעים הקטנים – בשאלה שמאפשרת מחשבה, בשיחה שמכילה רגש, בפעולה שמחברת בין תלמידים.
בימים שבהם החברה הישראלית מתמודדת עם אתגרים מורכבים, השייכות הופכת למשאב קריטי. היא זו שמאפשרת לנו להתאגד, לגלות ערבות הדדית, ולהיזכר שגם בתוך מחלוקות יש לנו בסיס משותף.
מנהלים ואנשי חינוך הם אלו שמחזיקים את הגשר. הם אלו שמלווים את התלמידים במעבר העדין שבין דממה של צפירה לבין קולות של חגיגה. הם אלו שמסייעים להפוך זיכרון לכוח מניע, ולא רק למשא כואב.
בסופו של דבר, החינוך בתקופה הזו אינו עוסק רק בעבר אלא בעתיד. ביכולת לגדל דור שמסוגל לזכור מבלי להישבר, ולחלום מבלי להתנתק. דור שמרגיש שייך, ולכן גם מחויב. כי שייכות מעצימה אינה רק תחושה, היא תשתית לחברה חזקה, ערכית וצומחת.
כמו ששירה אוהבת אדם, אנשי חינוך אוהבי חברה – ותפקידם בשעות כל כך קשות חשוב מאי פעם.
מאז קמה המדינה כל דור חולם ומקווה שיזכה להוריש לבאים אחריו שלום ושלווה. מי ייתן והנוער הגדל פה, ידע רק שלום ויצמיח כאן חברת מופת שיודעת לזכור ובו בזמן ויודעת לצמוח. ובינתיים אנחנו נשות ואנשי החינוך נמשיך ונחזיק זאת איתם ועבורם.
יהי זכר הנופלים ברוך ובתפילה גדולה לשלום העם והחברה הישראלית.
