טור הדעה הזה קצת שונה בגוון שלו. הוא סוג של תרגיל אינטלקטואלי. הוא מתחיל מאמירה מוכרת של תומס הובס, הפילוסוף האנגלי בן המאה ה־17, שתיאר את החיים כ"מלחמת כל בכל – קצרים, בהמיים וברוטאליים".

אבל זו לא עוד התבוננות היסטורית, אז למה פתחתי בציטוט הזה? לא כי אני אוהבת להרוס מסיבות, אלא משום שברצוני לחבר בין כמה הפכים שמהשפט הזה מזמן. זו הזמנה לחשוב רגע על ההווה ובעיקר על הדרך שבה אנחנו רגילים לחשוב.

העולם שאנחנו חיים בו מתעקש לפשט הכל להכרעות חדות ומלמד אותנו לחשוב בהפכים: מלחמה או שלום, אהבה או שנאה, ייאוש או תקווה. זה נוח. זה מהיר. זה מרגיש חזק וזה גם מסוכן, כי הכל נדמה כמו בחירה בין שני קצוות.

אבל החיים עצמם, ובוודאי המציאות שבה אנחנו נמצאים, מתקיימים דווקא באמצע. התקופה האחרונה ממחישה זאת היטב; בזירה הגיאופוליטית אין באמת הכרעות חדות, אלא מצבים מתמשכים, מורכבים, משתנים, אינטרסים מצטלבים, בריתות שמתפרקות ונבנות מחדש תוך כדי תנועה – המערכה שבין המערכות (מב"מ). ובמקביל, החוויות שלנו מתמקדות דווקא ב"שורטס", "סטוריז" וסרטוני טיקטוק של שניות. חוויה מהירה, מקוטעת, שמצמצמת מורכבות לתשובות קצרות.

גם בשיח הבינאישי והציבורי אנחנו לא מתאמנים על מורכבות. אנחנו מגיבים. אוהבים. שונאים. מבטלים. מקצינים. והאלימות בחברה הישראלית בועטת יותר מתמיד, הופכת את המילה "התבהמות" לאקטואלית יותר ברחוב וברשתות, לעיתים נדמה שהיא משקפת בדיוק את אותה "מלחמת כול בכל" שעליה כתב הובס.

אבל גם כאן, זו לא כל התמונה. כי בין ההפכים יש מרחב שלם. מנעד של גוונים ואת המנעד הזה ניסינו השבוע לא ללמד, אלא לחוות.

בסימולציה שקיימנו בשבוע שעבר במסגרת יום "אניגמה" בשבוע המצוינות, התלמידים נכנסו לעולם שמבוסס לכאורה על הפכים: אויבים מול בעלי ברית, שלום מול מלחמה, אינטרסים מתנגשים. הם התחילו ממקום שלמרבה הצער מוכר להם, לא כצופים מהצד, אלא כמי שחוו מציאות מורכבת על בשרם. בחודשיים האחרונים הם ישבו במרחבים מוגנים, תחת איום ממשי, בתוך מלחמה שלא הייתה תיאוריה אלא החיים עצמם – ברוטאליים, כהגדרתו של תומאס הובס. מה שנקרא – המזרח התיכון "ישר לפנים".

הם לא הגיעו “נקיים” לתרגיל. הם הגיעו עם הקשר ועם חוויה. עם הבנה של מה זה אומר כשמלחמה ושלום אינם מושגים, אלא מציאות יומיומית משתנה. ואין מנצחים במלחמה הזו. עם ההקשר הזה הם ניסו תחילה למקם כל שחקן על הציר הבינארי של "בעדנו" או "נגדנו". ואז המציאות השתנתה. המידע התהפך, הבריתות נסדקו, והם נדרשו לחשוב מחדש. פתאום מי שהיה "חבר" הפך לשותף של מישהו אחר, ואי אפשר היה פשוט לעבור לקצה השני. כדי להמשיך לפעול, הם נאלצו לנוע בין הקצוות. לא להכריז, אלא לדייק. לא להגיב, אלא לחשוב. הם כתבו, מחקו, ניסחו מחדש. שאלו את עצמם: אני במלחמה או בשלום או שיש משהו באמצע? אני נגדו או מנסה להבין אותו? וגם אם אני מתנגד, האם אני מסוגל לחשוב כמוהו?

ובתוך התהליך הזה הם גילו משהו עמוק יותר, החיים, כמו המזרח התיכון, לא עובדים בשחור ולבן. אי אפשר לנהל מציאות מורכבת מתוך חשיבה בינארית. ובמובן הזה, זה היה הרבה מעבר לתרגיל. זה היה תרגול של מבט. מבט שמסוגל להכיל מורכבות, להחזיק סתירות, לנוע בתוך אי ודאות ולא למהר להכריע.

בקיצור, היה שמח. היה מלמד. ובעיקר כאילו לרגע, בתוך הסימולציה הם התנסו בשאלה שאין עליה תשובה אחת נכונה. אין בחירת צד, יש הבנה של מערכת ושל מנגנון. המנגנון הוא היכולת לנוע בין הצדדים מבלי לאבד אחיזה.

וזה אולי המקום שבו אנחנו כאנשי חינוך, יכולים לקחת נשימה קטנה של נחת. יש לנו עם מה לעבוד. זה בדיוק הסיפור של חינוך היום – לא לייצר עוד תלמידים שיודעים לענות מהר, אלא כאלה שמסוגלים לעצור, להטיל ספק, ולהחזיק מורכבות גם כשזה לא נוח. לגרום להם להבין שאמצע הוא לא פשרה.

אמצע הוא תעוזה.

אמצע דורש שליטה, איפוק, ראייה רחבה.

הוא מחייב לוותר על הנוחות של תשובות פשוטות.

אמצע הוא טעם נרכש.

אמצע הוא מיומנות.

הוא תהליך של התבגרות והבשלה.

אז אולי זה לא תרגיל אינטלקטואלי במובן הנעים של המילה. זה תרגיל שמפרק אינטלקט, כזה שמכריח אותך לוותר על תשובות קלות, תרגיל שמנסה לשבור את האינסטינקט הכי בסיסי שלנו לחלק את העולם לשחור ולבן.

אבל זה גם רגע של אמת. דווקא כאן, יש לנו עבודה חינוכית רבה לעשות.