יותר מ-2 מיליון מתנדבים לוקחים חלק ביום המעשים הטובים. מרגש בהחלט.
אבל, אני רק שאלה, האם זה אומר ששאר האזרחים לא עושים טוב? ומה אם יום המעשים הטובים הוא לא כל כך טוב כמו שאנחנו חושבים?

יום המעשים הטובים הפך לאירוע מוכר, כמעט מוסדי, של עשייה למען אחרים.
יום אחד בשנה שבו מעודדים את הציבור לצאת מהשגרה, לעזור, לתרום, להתנדב – ובסופו של יום, להרגיש טוב עם עצמו.
אבל האם כל זה באמת משנה? האם זה מה שאנחנו צריכים כדי לשפר את החברה שלנו? או אולי כל תשומת הלב שמוקדשת ליום הזה מסיחה את הדעת מהשאלות האמיתיות שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו, כל יום בשנה, כדי שנעשה טוב, באמת.

שאלה ראשונה: למה אין "יום בלי מעשה רע"?

תוהים למה לא יוסד יום כזה? האם יום כזה יכול לעזור לנו לא רק להדגיש את המעשים הטובים, אלא גם את המעשים השליליים שאנחנו לא עוצרים לחשוב עליהם? איך זה שלא קמה יוזמה ציבורית שתקרא לנו להימנע ממעשים רעים, לפתח מודעות לאנוכיות, לנצלנות או לכעסים שאנחנו משאירים בבוקר על שולחן העבודה ובערב עם בני המשפחה? הרי אם יום אחד בשנה אמור להזכיר לנו את החשיבות של נתינה – אז מה עם כל יתר הימים שבהם אנחנו לא באמת בודקים את עצמנו?

נראה שלפעמים אנחנו מעדיפים את ה"מעשה הטוב" על פני ההתמודדות עם הקיום היומיומי, שבו אנחנו עושים הרבה פחות טוב, אך לא עוצרים לשאול את עצמנו למה. כי לעיתים המילים "מעשה טוב" הן פשוט אליבי לתחושת הנחמה שלנו, בלי הרבה קשר לשינוי אמיתי.

שאלה שנייה: מי האויב האמיתי של יום המעשים הטובים?

האם האויב האמיתי של יום המעשים הטובים הוא לא היעדר טוב, אלא דווקא המיתוג והיח"צ שמסביב? קשה להתעלם מהאבסורד שבסיטואציה הזו.
מצד אחד, אנחנו חוגגים עשיית טוב, אבל מצד שני, כל הדבר הזה נתון תחת כותרות שיווקיות, וצילומים שמנסים לשוות לו מראה חיצוני מהודר, שלא תמיד משקף את העומק האמיתי של הפעולות, אם בכלל יש.
האם באמת "עשינו טוב" רק אם תיעדנו את זה, הצגנו את התמונה הנכונה בפייסבוק או עשינו אייטם תקשורתי על הפעולה שלנו?

הצורך להפוך פעולה או מחווה אנושית לכותרת ציבורית או לסיפור שמעורר רגש בנפשות, עלול לגרום לכך שאנחנו שוכחים את מהות הערכים של נתינה נטו, שאינם תלויים בסטורי או אייטם מרגש כזה או אחר.
יום המעשים הטובים הופך למופע חברתי, ואילו הנתינה נשארת במידה רבה "על פני השטח". ברגע שהמעשה הטוב לא נתפס כמחויבות פנימית, אלא כפעולה שדורשת תיעוד ואישור, נשחקת המשמעות של הפעולה האמיתית – זו שמובילה לשינוי עמוק יותר.

שאלה שלישית: מה המקום של מערכת החינוך?

האם מערכת החינוך צריכה להשתתף ב"יום המעשים הטובים"? לכאורה, אם כל המשק לוקח חלק – הרי ברור שביום ערכי שכזה, המקדש את "הטוב" מערכת החינוך צריכה להיות המובילה. אבל אם השותפות הזו מלמדת את הילדים שלמעשה טוב מוקדש יום – הרי שהיא חוטאת למטרה.

מערכת החינוך עוסקת בפעילויות מגוונות לעשיית הטוב לאורך כל השנה, כדוגמת התנדבויות, שותפות בגיוס תרומות, וכלה בשיעורים ייעודיים לשיח ופיתוח ערכים שעל בסיסם מושתתת "עשיית הטוב".
במה תורם לה אם כך "יום המעשים הטובים"? עוד התנדבות? עוד תמונה של עשייה מרגשת לפייסבוק? אנחנו רווים באלה, ומצד שני משוועים לגדל דור צעיר שירים מתישהו את הדגל ויאמר – אני לא צריך "יום מעשים טובים", כי אני עושה טוב כל יום.

איך נגיע לזה? אם נקפיד לוודא שהיום הזה, מעבר לעשיית הטוב, מתמקד ברפלקציה והבנה עמוקה יותר של משמעות הנתינה בחיי היום-יום שלא עולים לסטורי או לסטטוס. "יום המעשים הטובים", יכול להיות גם זמן להערכה של מעשים טובים שנעשו בשקט, בלי פרסום וחשיפה ציבורית. אפשר לאתגר את התלמידים לזהות טוב שבוצע שלא נתפס בעין הציבורית. אולי זו תהיה הזדמנות לשוחח על נתינה שמבוססת על כוונה פנימית, ולא על צורך בהכרה חיצונית.

אפשר לעצור את מרתון העשייה, ולהתמקד במחשבה, וברגש. לא כל הילדים מבינים באופן טבעי את הקשר בין ההתנדבות להשלכות הרחבות שלה עליהם כפרטים, על הקהילה. ילד שסייע בשיפוץ ביתו של קשיש יכול להינות מכך שלא ישב בכיתה ולמד, אולי מהעיסוק בצבע ועבודת הכפיים, אבל האם זה מה שיפתח בו את הרצון העמוק לעשות טוב? לא בהכרח. מה הילד מבין כשהוא מסיים את המשימה? איך זה משפיע עליו? האם זה מחייב אותו לעשיית טוב בעתיד? השיח על הרגשות, על המשמעות, הוא קריטי, וצריך לשים עליו דגש לא פחות מעל העשייה עצמה.

עלינו להפסיק לחפש את התשובות שמציבות אותנו באור חיובי, ולשאול את השאלות האמיצות שמזמינות אותנו לשינוי פנימי, יומיומי.