כן, קיים יום כזה. ובשנה רגילה אולי היינו מתייחסים אליו קצת בחיוך – אולי עושים תרגיל רגשי בכיתה, אולי סדנה בצוות. אבל השנה… זה כבר לא תרגיל. זו מציאות.

כשאזעקות קוטעות את השינה, כשילדים בוכים מתחת למדרגות, כשמבוגרים מחזיקים חזק את הפחד, אבל לא תמיד יודעים איך לדבר אותו – רגשות שליליים הם כבר לא תופעת לוואי. הם החזית.

חינוך רגשי זה לא רק שיעור SEL

במערכת החינוך אנחנו מדברים הרבה על רגשות – אבל בעיקר של תלמידים. מי מדבר על הרגשות השליליים שלנו – אנשי החינוך? מי מדבר על העומס הרגשי שאנחנו נושאים בלי תיבת תלונות: תסכול מהשיעור שלא עבד, תחושת אכזבה מתלמיד שנעלם, קושי מתמשך מול צוות או הורה, חוסר אונים מול מערכת שלא תמיד רואה?

מותר לפחד. אבל גם מותר להשתחרר.

אנחנו לא מצפים מעצמנו ולא מתלמידינו "להיות חזקים". אנחנו מצפים להיות אנושיים. בשפת המשמעות, אנחנו לא מבקשים להעלים את הרגש – אלא לראות אותו. לתת לו שם. להכיר בו כחלק מהחוויה. אבל גם לדעת מתי הוא כבר לא משרת אותנו – אלא מנהל אותנו.

בדיוק בשביל זה נועד יום השחרור מרגשות שליליים. לא כדי להעמיד פנים שהכול טוב, אלא כדי להגיד: אני רואה את הקושי. אני בוחר לא להיתקע בו.

אז מה זה אומר, ביום הזה?

לא לכתוב רשימת רגשות על בלון הליום ולשחרר לשמיים (אלא אם זה עושה לכם טוב, לכו על זה). אלא אולי פשוט –

לשים לב:

• איפה אני מחזיקה רגשות שליליים ולא נותנת להם שם?
• מה אני בוחרת לשאת – ומה אפשר אולי כבר להניח בצד?
• מה אני יכולה ללמד מישהו אחר, דרך שיחה כנה, איך מרגישים – ואיך משחררים?

תרגיל שחרור לתלמידים ולצוות

הנה דרך פשוטה לשחרר – עם עצמנו או בכיתה:

1. כותבים על פתק רגש שלילי שאנחנו סוחבים.

2. מתארים אותו בקצרה: מתי הוא מופיע? מה הוא גורם לי להרגיש?

3. מוסיפים משפט שחרור בגוף שני: "כעס, אני רואה אותך. אני מבינה למה אתה כאן. אבל אני בוחרת לשחרר אותך כדי לפנות מקום למשהו חדש."

4. מקמטים, קורעים, או שמים בקופסת שחרור.

5. נושמים. משחררים. וממשיכים.

וגם אני – משתחררת

ובעוד זמן קצר אחרי יום השחרור הזה – גם אני משתחררת. לא מרגש שלילי, אלא ממקום עבודה, מתפקיד, מאנשים אהובים. יש בי עצב, אבל גם הוקרה גדולה:

כמו רגש – גם מקום יכול ללוות אותנו, ללמד אותנו, ואז… להגיע זמנו. ולפעמים, כדי להמשיך לצמוח – צריך לשחרר.

אז אני בוחרת לומר תודה. על התקופה, על הצוות, על הדרך. על המקום שנתן לי להרגיש שייכת, נראית, משפיעה – ומשמעותית. ועכשיו – הגיע הזמן לצאת לפרק הבא.

לסיכום

שחרור רגשי הוא לא סימן לחולשה. הוא סימן לבשלות. הוא לא אומר "זה לא היה חשוב", הוא אומר: "אני לא צריכה להיאחז בזה כדי לזכור". אז ביום הזה, אולי גם אנחנו נבחר לשחרר – רגש, תפקיד, כאב או מחשבה – ולפנות מקום לצמיחה.

כי שחרור אמיתי לא מתרחש רק כשהדברים נגמרים. הוא מתרחש כשהלב מוכן להמשיך.