השנה האחרונה הייתה שנה שבה שוב למדנו כולנו שיעור חשוב ועמוק: חינוך אינו מתחיל בכיתה ואינו מסתיים בתעודה. חינוך הוא קשר. הוא מבט. הוא נוכחות. הוא היכולת לראות כל תלמיד ותלמידה לא רק דרך הישגים, ציונים או משימות, אלא דרך הסיפור האישי שלהם, דרך ההתמודדויות שלהם, דרך החלומות, החששות והכוחות שהם מביאים איתם בכל יום מחדש.
בין שגרה לחירום, בין ימים של למידה סדירה בבית הספר לבין ימים של אי ודאות ולמידה מרחוק בתקופת מבצע "שאגת הארי", נדרשנו כולנו להסתגל למציאות משתנה. מציאות שבה סדר היום המוכר התערער, שבה המרחק הפיזי גדל, ושבה האחריות החינוכית שלנו קיבלה משמעות רחבה עוד יותר. בתוך כל זה גילינו מחדש את כוחו של הקשר האנושי.
במשך שבועות ארוכים נפגשנו דרך מסכי הזום. ניסינו לשמור על רצף לימודי, להמשיך ללמד, להסביר, לתרגל ולהתקדם. אבל מעבר לכל אלה, הבנו שהמשימה המרכזית שלנו היא לשמור על רצף של שייכות. רצינו שכל תלמיד ידע שהוא לא לבד. שיש מי שמחכה לו, מי שמתעניין בשלומו, מי שם לב כשהוא נעדר, מי שואל, מי מקשיב, מי דואג ומי מאמין בו גם ברגעים שבהם קשה לו להאמין בעצמו.
לקראת חג הפסח יצאנו לפגוש את התלמידים בערי מגוריהם. לכאורה, באנו לחלק שי לחג. בפועל, הבאנו איתנו משהו גדול הרבה יותר: מסר של קרבה, של אחריות ושל נוכחות. רצינו לומר להם, לא רק במילים אלא במעשה, שגם כשהמציאות משתנה, גם כשהשגרה נקטעת, גם כשהמרחק גדל הקשר נשאר. אנחנו כאן. אנחנו רואים אתכם. אתם חשובים לנו.
השנה פגשנו תלמידים שהתמודדו עם אתגרים אישיים, לימודיים ורגשיים. חלקם נשאו איתם עומסים שלא תמיד נראים לעין. חלקם התקשו להתרכז, להתמיד, להאמין שיוכלו להצליח. אבל שוב ושוב ראינו כיצד אמונה, סבלנות, התמדה וליווי נכון מצליחים לפתוח דלתות שנראו סגורות. ראינו תלמידים שבחרו לא לוותר על עצמם, גם כשהדרך הייתה מורכבת. ראינו משפחות שנרתמו, תמכו וחיזקו. וראינו אנשי חינוך שבחרו בכל יום מחדש לראות את האדם שמאחורי הקושי, ולא לוותר על אף תלמיד.
בעיניי, זהו חוסן אמיתי. לא היכולת לעבור שנה שלמה בלי משברים, אלא היכולת לעמוד מולם יחד. להישאר מחוברים גם כשקשה. להמשיך להאמין גם כשיש ספק. להפוך את הקושי להזדמנות לצמיחה, את המרחק להזדמנות לקרבה, ואת האתגר להזדמנות לחיזוק הקהילה החינוכית שלנו.
כשאני מסכם את השנה, אני יוצא ממנה עם תחושת גאווה גדולה והכרת תודה עמוקה. גאווה בתלמידים שלנו, שבחרו להמשיך, להתאמץ ולהאמין בעצמם. גאווה במשפחות שלהם, שהיו שותפות משמעותיות לדרך. וגאווה גדולה בקהילת החינוך של עתיד מנהלים, מחנכים, מורים, יועצים, צוותים חינוכיים וכל מי שפעל מאחורי הקלעים שהוכיחה פעם נוספת שגם בתקופות המורכבות ביותר, החינוך נשאר עוגן של יציבות, מקור של תקווה וכוח שמסוגל לחבר, לחזק ולהאיר את הדרך קדימה.
