שעת בוקר מוקדמת. יושבת לי בגינה, עם קפה ביד וחתול על הברכיים, מברכת על הירוק מסביב ועל התכלת של השמיים ושל הים ממול. פתאום נשמעת אזעקה מאחד הבסיסים הלא רחוקים שעל הרכס בגבול הצפון. אני נשארת לשבת עוד שנייה, לוגמת עוד רגע שלו, מחזיקה לעוד רגע את העולם במקום.
שלוש שניות וקול פיצוץ אדיר נשמע. בטלגרם קוראים לזה בדרך כלל "מטרה חשודה", כאילו די במילים רכות כדי להחליש את המציאות. בחדשות לא מדווחים על זה בכלל, אבל אנחנו, התושבים, לא צריכים תרגום. כולנו יודעים שזה רחפן נפץ שחצה את הגבול והתפוצץ בלי התרעה. שגרה, אם אפשר לקרוא לזה כך.
ודווקא מהמקום הזה קל להבין מהי גיאופוליטיקה. אנחנו מלמדים את תלמידי אניגמה מהי גיאופוליטיקה לא כמושג אקדמי, אלא כמציאות חיה, שמסופקת לנו בכמות נדיבה בשנתיים וחצי האחרונות – מפגש בין גיאוגרפיה, יחסי כוחות, גבולות, מאזנים, משאבים, אינטרסים ומאבקים בזירה הבינלאומית. גיאופוליטיקה היא הידיעה שהמפה אינה רק דף או רקע לחיים, אלא חלק מהם. היא זו שמחליטה אם שדה יישאר שקט, אם כביש יהפוך מסוכן ואם השמיים יהיו פתוחים לטיסות או סגורים. בשיעורים אנחנו מדגימים מהי גיאופוליטיקה באמצעות אירועי אקטואליה – איך הזירה שלנו היא בעצם לוח שחמט, שבו מי שלא קורא נכון את המפה, מגלה מהר מאוד שהוא בעצמו חלק ממנה.
וכאן זה מביא אותי לכתוב על אחד האירועים הגיאופוליטיים המשמעותיים שהתרחשו בשבוע שעבר – פגישתם של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ונשיא סין שי ג'ינפינג בבייג'ינג. לכאורה אפשר להסתכל על זה כעל עוד אירוע של פגישה בין מנהיגיהם של שתי מעצמות, ולא כעל אירוע גיאופוליטי שקשור לשכונה שלנו, אבל הוא קשור ועוד איך ומחבר את הזירות. מה שנראה כאן מקומי, אף פעם אינו מקומי גרידא. רחפן שחוצה את הגבול מלבנון מקורו בהחלטה שמתקבלת בטהראן. הצהרה שנאמרת בבייג’ינג מעלה סימן שאלה לגבי עתידה של טאיוואן ומסר שיוצא מוושינגטון מעלה או מוריד את מחיר הנפט ואת הבורסות בעולם – כולם חלק מאותו מארג. המרחק בין פסגת טראמפ-שי בבייג’ינג לבין יישוב קטן על גבול הצפון אולי נראה עצום על המפה, אבל בגיאופוליטיקה המרחקים מתקצרים. לאירוע הפסגה בבייג'ין יש משמעות לא מעטה. היום הראשון שלה הניב כמה הסכמות שיש בהן אולי נקודת מפנה קריטית בין המעצמות, לפחות במה שקשור ל"תעודת הביטוח" של איראן ומנופי הכוח האסימטריים שהיא מחזיקה, כלומר הנשק הגרעיני והתנועה בחסותה במצרי הורמוז. אם לצד ההחלטות תהיה גם נחישות ליישמן, הרי שזה הופך את ארצות הברית וסין לשתי מעצמות יחידות בגיאופוליטיקה הבינלאומית, ואת כל השאר לסוג של "וישחקו הנערים". רוסיה לא ממש שותפה לזה ואירופה, נו טוב … מה עוד לא נאמר על העיוורון והיעדר האסטרטגיה שלה למול התזוזות הטקטוניות בהמיספרה המזרחית של העולם שעוד חצי שניה מגיעות גם אליה?
בפסגות לא רק מחייכים ומצטלמים יפה. זה סוג של הבנות, גם אם הן לא כתובות. גם את זה אנחנו מלמדים את תלמידי אניגמה. לכל דבר יש מתמטיקה פשוטה וחישובי עלות תועלת. במילים אחרות "מה יוצא לי מזה" או "מי מקבל מה בתמורה"?
אז סין כנראה תקבל את טאיוואן ואת תעשיית השבבים שלה, ברשות אמריקאית. סין צריכה את השבבים האלה כדי לפרוץ דרך בטכנולוגיית הבינה המלאכותית והמחשבים הקוואנטיים הנדרשים לשם כך. ארצות הברית תקבל את אספקת הנפט לסין במקום האיראנים, מכירת מטוסי הבואינג והשבבים של אנבידיה לסין.
ומה תקבל ישראל? בינתיים, עד שכל התפוזים יסתדרו בסל הגדול – כנראה גם רחפני נפץ בגבול הצפון, אבל בהחלט מקום טוב במרוץ לעליונות טכנולוגית. תוסיפו לזה אולי את הרחבת הסכמי אברהם, והנה קיבלתם לוח שחמט שהכלים בו פרושים מחדש – ציוצים פנאטיים שרואים בעליונות דתית שיעית ואיומים במלחמת עולם שלישית כדרך לתיקון עוול היסטורי, הופכים לרעש רקע ולא מטרה בפני עצמה.
לא פשוט ללמד את זה תלמידי כיתות י' וי"א, אבל זו בדיוק המורכבות של הגיאופוליטיקה. המיומנות המרכזית בלימוד גיאופוליטיקה היא היכולת לראות שאירוע מקומי אינו רק מקומי, אלא תוצר של מערכות כוח רחבות שמתחילות הרחק ממנו ומסתיימות ממש כאן. מורה צריך להיות מסוגל ללמד שגבול אינו רק קו על מפה, אלא תפר בין מערכות גדולות הרבה יותר.
מורה טוב לא יעצור בהגדרה היבשה, אלא יזמין את התלמידים לשאול מאיפה מגיע האירוע ומה קושר אותו לזירות או אירועים אחרים. מורה כזה צריך להיות מסוגל להרחיב את האופקים ולדעת לעשות את החיבורים הללו משום שזה לא משהו שיהיה כתוב בספר לימוד כזה או אחר. היכולת לחבר בין אירועים וזירות מקורו בסקרנות טבעית, תשוקה לדבר והבנה אינטגרטיבית שיודעת לחבר בין נקודות. וכך, בין פסגה בבייג’ינג לבין פיצוץ של רחפן נפץ, נמתח אותו חוט דק של מציאות. גיאופוליטיקה אינה שיעור על מדינות רחוקות, אלא שיעור על תלות הדדית.
