ערב פסח תשפ”ו
פסח הוא חג של יציאה לחופשי, חג של צמיחה ופריחה. בבתי הספר זה ממש חג של יציאה מעשייה אינטנסיבית לרגעים של סיום ותוצאות.
השנה, לאור המציאות המורכבת שעוטפת אותנו, הכל מרגיש קצת שונה ואולי די מבלבל.
ודווקא עכשיו, נוכח המורכבות הגדולה שבין חג המסמל יציאה לחירות, צמיחה ואביב, לבין מציאות של מלחמה בחרתי לבחון את תפקידו של החינוך בכלל ואת תפקידנו שלנו כמי שיש בידם את הכוח החינוכי לשקם ולהצמיח.
יהודה עמיחי כתב בשירו נסים:
"מְרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאָה נֵס
אֲבָל מִקָּרוֹב גַּם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ.
אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבָר בְּיָם-סוֹף בִּבְקִיעַת הַיָּם
רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו
וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת.”
חזרתי למילותיו של עמיחי השנה ומשהו בהן הרגיש קצת אחרת והפיח תקווה, כי למרות שאנו חווים שגרה מורכבת ומאתגרת, אנחנו בתחום החינוך יוצרים דווקא עכשיו נסים קטנים ויומיומיים שצריך להכיר בהם ובחשיבותם לבניית העתיד כאן.
אנחנו רגילים לדבר בשנים האחרונות על חוסן- אישי וקהילתי. חוסן, היא מילה הגנתית שמדברת על מה שלא נשבר, ובחינוך, אנו עובדים קשה כדי לחזק את החוסן האישי והקהילתי.
לצידו, אני חושבת שהשנה לימדה אותנו שאנחנו צריכים שפה חדשה – כזו אקטיבית שלוקחת את המושכות בידיים ומבינה שבכוחה גם אחרי משבר לחזק, להצמיח ולשנות מציאות.
התפיסה החינוכית של הרשת של שייכות מעצימה מאפשרת לנו בדיוק את השפה החדשה הזו.
שייכות אינה רק תחושה נעימה. היא מנוע. כשאדם מרגיש שייך למשהו גדול ממנו, לקבוצה, לבית ספר, לרשת, לעיר, לחברה, הוא לא סתם מגיע. הוא נותן. הוא בונה.
הוא מרגיש שיש לו סיבה להמשיך.
בשנים האחרונות בתי הספר שלנו הפכו מעין "כיכר עיר" חדשה, מרחבים המייצרים שייכות ומחברים אליהם ודרכם קהילות אנשים. בתי הספר יוצרים יותר מתמיד אקו סיסטם חינוכי אמיתי. כזה שאינו רק מבנה ארגוני, אלא רקמה של קשרים, אמונות משותפות, שפה שכולם מדברים אותה.
תפקידו החדש של בית הספר מזמן למנהלים ולצוותי החינוך תפקיד חשוב ומשמעותי מאי- פעם ביכולת להיות מנהיגים המובילים קדימה ומייצרים את אותם ניסים קטנים יומיומיים אבל חשובים מתמיד. כשאני חושבת על המנהלות והמנהלים ונשות ואנשי צוותי החינוך שלנו, אני רואה נשים ואנשים הנושאים על כתפיהם הרבה: אחריות, מורכבות, עייפות ועומס משנים מורכבות מנשוא.
יחד עם זאת בולט משהו נוסף וחשוב לאין ערוך – ניצוץ חינוכי ואחריות לבנייה. בימים האחרונים אנו רואים תמונות מרגשות ממש של נשות ואנשי חינוך שמודעים לגודל השעה ולאחריותם. ביקורי בית בבתי תלמידים, חיבוק גדול, סיוע לתלמידים ולקהילה, יוזמות ייחודיות ויצירתיות, ומה לא.
זוהי שעתם היפה של נשות ואנשי החינוך וזו השעה שהניצוץ יוצר תקווה להמשך. כי חברה שצומחת אחרי משבר קיומי צומחת מהמקומות שבהם אנשים מרגישים שיש להם מה לתרום וכדאי לתרום.
בסדר פסח אנחנו אומרים: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. עבורי הפירוש הוא לא רק “זכור את העבר” אלא גם להאמין שניתן לצאת ממשברים לחירות שוב ושוב. גם עכשיו.
אז כפי שכתב עמיחי:
"מְרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאָה נֵס
אֲבָל מִקָּרוֹב גַּם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ…"
מאחלת לנו שנמשיך לייצר נסים חינוכיים קטנים ומשמעותיים וששנים קדימה נוכל בגאווה גדולה להצביע עליהם ועל כך שהיו חלק מאבני הדרך לשיקום ולצמיחה המחודשת.
חג שמח, שקט ככל שניתן, וחג שבו ניסים קטנים מייצרים תקווה גדולה.
