הסיפור של הנער בן השש עשרה מקליפורניה, שהתאבד בגלל תלות בצ'אטבוט, הוא עצוב ומכאיב. הוא גם מזעזע, אך לצערנו הוא לא מפתיע. הקריאות לאסור, להגביל, לשלוט, כאילו אפשר להחזיר את הטכנולוגיה לבקבוק שממנו היא יצאה, גם הן פחות מפתיעות. למעשה זאת התגובה הראשונה כשאירוע טרגי כזה קורה.

אנחנו חיים ברגע היסטורי, שבו הכוחות שיצרנו חזקים מהכלים החינוכיים והנפשיים שיש לנו להתמודד איתם. זו לא רק הבינה המלאכותית. זה הרשתות החברתיות, זה האלגוריתמים שמכוונים את תשומת הלב שלנו, זה הזמינות המיידית של כל דבר, כל הזמן.

מי שהגה ויצר את האינטרנט, לא חשב על נער בן 16 שירגיש שהבוט הוא החבר הכי טוב שלו. החֶברה שיצרה את הצ'אטבוט, לא תכננה שהוא יהפוך לתחליף לקשרים אמיתיים. אבל המציאות פה, והיא לא מתעניינת במה שתכננו או לא תכננו.

מה שקורה עכשיו, זה שאנחנו מגדלים דור שיש לו גישה לכלים עוצמתיים יותר מכל דור בהיסטוריה, בלי שיש לו את המיומנויות הנפשיות והקוגניטיביות להשתמש בהם בבטחה. זה כמו לתת לילד מפתחות לרכב ספורט, בלי ללמד אותו לנהוג.

התשובה לא יכולה להיות "בואו ניקח מהם את המפתחות". הרכב כבר על הכביש, והדרך כבר פתוחה. התשובה לתופעה צריכה להיות "בואו נלמד אותם לנהוג".

חינוך הדיגיטלי זה לא ללמד איך להשתמש באפליקציות. זה ללמד איך לחשוב על האפליקציות. איך הן מתוכננות ומתוכנתות להשפיע עלינו. איך הן מרוויחות כסף מהזמן ותשומת הלב שלנו. איך הן יוצרות תלות. איך להכיר ברגעים שבהם הטכנולוגיה משרתת אותנו, לעומת הרגעים שבהם אנחנו משרתים אותה. לשאול מי האדון ומי המשרת?

החשיבה הביקורתית זה לא רק ללמד אותם לבדוק מקורות. זה ללמד אותם לבדוק את עצמם. לשאול "איך אני מרגיש אחרי שעה ברשת החברתית?", "האם השיחה עם הבוט הזה עוזרת לי להתמודד עם הבעיות שלי או בורחת מהן?" ו"מה ההבדל בין קשר דיגיטלי לקשר אמיתי?".

כישורי חיים, זה ללמד אותם איך להיות לבד עם המחשבות שלהם בלי לברוח לגירוי מידי. איך להכיר ברגשות ולא להסתיר אותם מתחת לשכבות של תוכן דיגיטלי. איך לבנות קשרים אמיתיים עם בני אדם אמיתיים, גם כשזה יותר מורכב ופחות נוח מהקשר עם האלגוריתם.

אבל הכי חשוב, איך ללמד אותם שהם לא לבד. שהבעיות שהם מתמודדים איתם הן חלק מהחיים, לא פגם בהם. שיש עזרה זמינה, ושיש אנשים אמיתיים שמוכנים בשבילם.

אותו נער שהתאבד, הרגיש שהבוט הוא היחיד שמבין אותו. זה לא רק כישלון טכנולוגי, זה כישלון חברתי. כישלון של מערכת שלא הצליחה לתת לו את התחושה שיש מקום עבורו בעולם האמיתי.

כאן, כפי שרשת החינוך עתיד חרטה כתפיסת עולם, נכנסת החשיבות של הקהילה – משפחה, בית ספר, חברים – ליצור רשת בטיחות רגשית אמיתית. מקום שבו היחיד מרגיש שייכות ללא תנאים, לא כי הוא מושלם אלא כי הוא בן אדם. במקביל, על היחיד כשחקן משמעות, לפתח חוסן פנימי ומחשבה מופשטת – ובעצם, ללמוד את היכולת לחשוב על החשיבה שלו, להכיר בדפוסים, לבקר את המידע שמגיע אליו. זו המיומנות הכי חשובה בעידן שבו הטכנולוגיה יודעת איך לחשוב עבורנו.

לא נצליח להילחם בטכנולוגיה, אבל נוכל ללמד את הילדים שלנו לחיות איתה בחוכמה. זו לא רק הישרדות – זה האתגר הגדול של החינוך במאה ה-21.

הים כאן. הגלים יגיעו. אבל אפשר ללמד לשחות.