כף היד

"עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע עֲצָמוֹת,
שְׁלוֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה שְׁרִירִים,
קָרוֹב לְאַלְפַּיִם תָּאֵי עֲצַבִּים
יֵשׁ בְּכָל כָּרִית שֶׁל אֶצְבְּעוֹתֵינוּ הֶחָמֵשׁ.
הֲרֵי זֶה דַּי וְהוֹתֵר,
כְּדֵי לִכְתֹּב אֶת "מַיְן קַמְפְף"
אוֹ אֶת "פּוּ הַדֹּב".

תמיד כשעולה דיון על הבינה המלאכותית, השיר הגאוני הקצרצר הזה של ויסלבה שימברוסקה מיד מנתר אל התודעה והנפש שלי. השיר הזה מזכיר לי תמיד שכל כלי שהמין האנושי ייצור, ימציא, יחדש – והדרך בה הוא יקבל חיים בעולם הוא לא יותר ולא פחות ממראה מדויקת מהלכי הנפש של האדם שהמציא ויפעיל אותו. הבינה המלאכותית היא כלי, אומנם כלי מתוחכם, אבל כמו אש שיכולה לשרוף, אותה אש יכולה גם לחמם זוג אוהבים ליד מדורה במדבר, סכין יכול לחתוך גבינה, אך גם להפוך לכלי נשק. השימוש בכל כלי שאי פעם הומצא או יומצא הוא לא יותר משיקוף מוסריותו ורבדי נפשו של האדם, של האנושות.

וכשאני חושב על חינוך אני חושב בדיוק על מורה שמזמן היא כבר לא מקור הידע, אבל היא כן מקור מוסרי שיכול לעורר בכיתה דיון על שאלות גדולות על מוסר ונפש ורוח שבתורם יצמיחו מחשבה ביקורתית של התלמידים בכיתה לגבי טוב ורע, צדק וחוסר צדק, אהבה ושנאה. לגבי כלים ובכלל.

בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית
פּוֹרֵחַ הַיּוֹם
(לְיוֹם)
הַקַּקטוּס הַזֶּה שֶׁשְּׁמוֹ
לא יָדוּעַ לִי
ואִם אֲנִי לא אֶרְאֶה אוֹתוֹ
מִי יִרְאֶה?

לא חולף כמעט יום שבו אני לא יושב מול חברי החדש קלוד. המסך החום של החבר במועדפים שלי. הפינג פונג בינינו מחכים, עולה לגבהים של מחשבה ומעמיק לתהומות של תהייה. אבל אז מגיעה אגי משעול עם השיר אחריות וגורמת לי רגע להתנתק מהחום ההוא. הקקטוס הוא התלמיד בשורה האמצעית, שמו יניב, ושירה שיושבת בהתחלת הכיתה. הם כבר מכירים את קלוד, הוא אפילו אומר להם בוקר טוב, אבל הוא לא רואה אותם. הוא לא חש אותם. נוכחותו המחשבתית היא היעדר החום, מבע הפנים, הרגש, המגע של ידה של המורה על הכתף של שירה כמו אומרת אם לא אראה אותך, מי יראה? האלגוריתם? הוא עדיין לא הומצא, ספק אם יומצא אי פעם. החמלה, הנוכחות, ההזדהות, הדבר הביולוגי הזה שנקרא אדם שמסוגל להרגיש, שיש לו את היכולת ליצור מערכות יחסים עמוקות ומשמעותיות.

כל הנכתב במאמר זה אינו מבקר, מתנגד או מתכחש לעובדה שהבינה המלאכותית היא חלק מהותי מחיינו, והיא עוד תעמיק לאין שיעור, והיא פה להישאר ללא ספק. המאמר הזה בא לזכור מחד שהבינה המלאכותית היא סך הידיעות, השאלות והחקירות של המין האנושי עד כה, כלומר היא לא יודעת מה שהאדם עדיין לא המציא, מאידך המילים האלה שכתבתי מגיעות לעורר הרהור, בענווה, שהצימאון לחיבור האנושי הפשוט, המבט, הממד הרוחני הלא ניתן לפענוח, גם לא על ידי הבינה המלאכותית, גם הוא פה להישאר, אם נזכור לשאול תמיד: במה מותר האדם מהמכונה.