לפני כמה ימים ביקשתי מבינה מלאכותית לכתוב משהו. וב-10 שניות קיבלתי טקסט טוב. טוב מאוד.

ואז ישבתי לכתוב בעצמי. לקח לי שעה. והטקסט לא היה טוב יותר.

לרגע חשבתי: "אז למה אני כותב?"

יש כאן משהו עמוק יותר. אנחנו נכנסים לעידן שבו התוצאה שלנו תמיד תהיה פחות טובה מהבינה המלאכותית. והשאלה היא: אז מה נשאר?

התשובה: התהליך.

עידן של פחות טוב

בינה מלאכותית כותבת טוב יותר. מעצבת טוב יותר. מנתחת טוב יותר. ובעוד כמה שנים – אולי גם תחשוב טוב יותר.

זה לא אומר שאנחנו חסרי ערך. זה אומר שהערך שלנו לא בתוצאה.

כל החיים אמרו לנו: "תתמקד בתוצאה. תעבוד בשביל ההישג. תמדוד את עצמך לפי התוצר."

אבל מה קורה כשהתוצר כבר לא שלך? כשמכונה יכולה לעשות אותו טוב יותר, מהר יותר, זול יותר?

מה נשאר?

המעבר: מתוצאה לתהליך

הנה השינוי הפרדיגמטי:

במקום מוטיבציה לתוצאה – מוטיבציה לפעולה.

במקום "אני כותב כדי להוציא טקסט טוב" – "אני כותב כי הכתיבה עצמה גורמת לי להרגיש חי."

(אצלי זה המאבק ברעיון שאני רוצה להעביר בצורה חדה, מרגיש שם הכי חי)

במקום "אני מצייר כדי לקבל תמונה יפה" – "אני מצייר כי הציור עצמו מחבר אותי לעצמי."

זה נשמע כמו נחמה? אולי. אבל יש בזה גם אמת.

כי בינה מלאכותית יכולה לייצר תוצאה. אבל היא לא יכולה לחוות את התהליך.

והחוויה – זה מה שנשאר אנושי.

נוכחות מלאה

יש סיבה שאנשים מטפסים על הרים. לא בגלל הפסגה, יש מסוק שיכול להגיע לשם מהר יותר. אלא בגלל הטיפוס.

אנשים מבשלים ארוחות. לא בגלל האוכל , יש מסעדות טובות יותר. אלא בגלל הבישול.

והסיבה היא נוכחות. החוויה של להיות כאן, עכשיו, עושה.

בינה מלאכותית לא יכולה לחוות. היא יכולה לייצר, לחשב, לנתח. אבל לא להיות נוכחת.

ואנחנו – אנחנו יכולים.

כשאני כותב, לא תמיד הטקסט הטוב ביותר. אבל החוויה של הכתיבה, לחפש את המילה הנכונה, לעצב את המשפט, להיאבק ברעיון, לגלות מה אני חושב – זה מה שגורם לי להרגיש חי.

לא התוצאה. התהליך.

כאן רוב האנשים לא מסוגלים לוותר

אבל יש בעיה. לוותר על התוצאה = לוותר על הסטטוס.

כי כל החיים למדנו שהערך שלנו נמדד בתוצאה. בהישג. בהשוואה. "מי כתב טוב יותר?" "מי מצליח יותר?" "מי הכי טוב?"

ולוותר על זה, זה כמו לוותר על להיות "מישהו". לוותר על זהות. וזה כואב ומבלבל.

ההונאה העצמית: "אני צריך תוצאה טובה כדי להיות בעל ערך."

היא מגנה עליך, יש לך מדד ברור, הוכחה, מקום בהיררכיה. אבל היא גם כולאת אותך, אתה תמיד משווה, תמיד נלחץ, תמיד "לא מספיק טוב".

רוב האנשים מעדיפים להישאר שם. להמשיך לרדוף אחרי תוצאה, גם אם מכונה עושה את זה טוב יותר.

האם אתה מוכן לוותר על המקום – כדי להיות חי?

מערכת החינוך שלא מכינה אותנו

והבעיה מתחילה הרבה קודם. כי מערכת החינוך בנויה רובה על התוצאה.

ציונים. מבחנים. דירוגים. "מי הטוב ביותר?" "מי עבר?" "מה הציון שלך?"

נדיר ששואלים: "האם נהנית ללמוד?" "האם התהליך גרם לך להרגיש חי?"

והתוצאה? דור שלם שלמד שהערך שלו נמדד כמעט אך ורק בתוצאה. שההישג הוא מה שקובע מי הוא.

אבל בעידן שבו הבינה המלאכותית תמיד תייצר תוצאה טובה יותר, מערכת החינוך צריכה להתהפך.

לא רק ללמד "איך להגיע לתוצאה הטובה ביותר", אלא להתמקד באיך להיות נוכח בתהליך.

איך לחוות. איך לגלות. איך להרגיש חי בתוך העשייה עצמה.

כי זה מה שהמכונה לא תוכל לקחת מאיתנו.

השאלה החדשה

אז השאלה משתנה.

לא "האם התוצאה שלי טובה?" אלא: "האם התהליך גורם לי להרגיש חי?"

לא "האם אני הטוב ביותר?" אלא: "האם אני נוכח במה שאני עושה?"

לא "מה אני מייצר?" אלא: "מה אני חווה?"

כי בעידן שבו מכונה תמיד תייצר תוצאה טובה יותר – החוויה היא מה שנשאר שלנו.

וזו המהות: להסיר מדי פעם את המוטיבציה לתוצאה (שהמכונה תמיד תעשה טוב יותר), ולשמור רק את המוטיבציה לתהליך. להיות נוכח, לחוות, להרגיש חי.

בו נעשה את זה

בחר פעילות אחת שאתה עושה "בשביל תוצאה". כתיבה. ציור. בישול. ספורט. משהו.

עשה אותה פעם אחת רק בשביל החוויה. לא בשביל שזה יהיה "טוב". בשביל שזה יהיה.

תראה איך זה מרגיש. תשים לב למחשבות שעולות: "זה לא מספיק טוב", "זה בזבוז זמן", "למה אני עושה את זה".

אלו הקולות של התוצאה. תן להם לעבור.

ותישאר עם החוויה. הנוכחות. החיים.

כי אם זה רק בשביל התוצאה, אולי כבר יש מכונה שתעשה את זה טוב יותר.

אבל אם זה בשביל החוויה, זה משהו שרק אתה יכול לעשות.

להיות נוכח. לחוות. להרגיש חי.

זה מה שנשאר אנושי.