זו הייתה השאלה הקבועה של אבא שלי ז"ל בכל פעם שחזרתי הביתה עם מבחן שציונו נמוך מ־100. לא משנה אם זה היה 80, 90, 95 או 99. וכשכבר הגעתי ל- 100 המיוחל, השאלה הבאה הייתה: “לא היה בונוס?”

כך גדלתי לתוך דפוס של שאיפה מתמדת לטוב ביותר: כשהרף מושג – מיד מוצב מעליו רף חדש. לא כבעיה, אלא כהיגיון פעולה.

פרפקציוניזם כמנגנון למידה

בספרות המקצועית דפוס זה מכונה פרפקציוניזם – מנגנון שיכול לקדם למידה והצטיינות, אך גם לטשטש את הגבול בין שאיפה בריאה לדרישה שאינה יודעת שובע. לא מדובר בבעיה של מצטיינים – זהו דפוס למידה שחוצה רמות הישג, יכולות ורקעים.

כל השנה הוא עובד בשקט, אך בתקופה הנוכחית של תעודות ובגרויות, קשה יותר להתעלם ממנו. השנה, האתגר כפול: בעידן שבו בינה מלאכותית מייצרת תשובה "מושלמת" בשניות, התחושה הסובייקטיבית ש"שלי לא מספיק טוב" – רק מתעצמת. דפוס זה עשוי לבוא לידי ביטוי ברגישות יתר, בלחץ, בתשישות או בהימנעות.

כדי להבין אותו לעומק, נדרש מבט תיאורטי קצר.

התיאוריה: שני הפנים של הפרפקציוניזם

פרפקציוניזם אינו תכונה אחת, אלא דפוס פעולה המורכב משני מימדים שונים:

המימד הראשון, שאיפות פרפקציוניסטיות (Perfectionistic Strivings) הוא המנוע החיובי. הוא מתייחס לסטנדרטים גבוהים, לרצון להצטיין ולהשקעה במאמץ.

המימד השני, דאגות פרפקציוניסטיות (Perfectionistic Concerns) הוא המרכיב המעכב, המורכב משילוב של חשש משיפוט חברתי (“מה יחשבו עליי אם אטעה”) וספקות מתמשכים לגבי הפעולה והביצוע (“האם זה מספיק טוב?”, “האם זה באמת גמור?”).

הקושי המרכזי אינו עצם השאיפה להצטיינות, אלא האופן שבו היא נחווית ומנוהלת. כאשר אין נקודות ייחוס פנימיות ברורות לגבי נקודת הסיום, רמת הביצוע, או היקף המאמץ – גם ביצוע מוצלח אינו מספק, והשאיפה ממשיכה לפעול לאורך כל תהליך הלמידה. לכן פרפקציוניזם אינו בעיה שיש “לטפל” בה, אלא מנגנון שמלווה את הלמידה ובא לידי ביטוי בצורות שונות אצל לומדים שונים.

פרפקציוניזם תלוי לומדים

הצפויים: לומדים מצטיינים

אצלם המימד הראשון של שאיפה להצטיינות חזק ויציב, אך מלווה בדאגות ומתח פנימי תמידי. לאורך זמן, ההצלחה עצמה הופכת לסטנדרט מחייב, והרף למה נחשב “טוב” הולך ועולה. הקושי המרכזי שלהם הוא לדעת מתי לעצור: גם עבודה איכותית מאוד לא נחווית כסיום, כי תמיד קיימת תחושה שניתן היה לעשות עוד. חוויה זו גורמת להשקעה לא פרופורציונלית של זמן ומאמץ ומהווה גורם סיכון לשחיקה.

איך עוזרים? באמצעות מחוון כמותי וסגור שיוצר נקודת סיום חיצונית וברורה. עבורם, המחוון משמש כ"חוזה סיום": רשימה מוגדרת של דרישות (למשל: "שני נימוקים ודוגמה אחת") שברגע שמסמנים עליהן 'וי', המשימה הושלמה בהצטיינות. המחוון מחליף את

השאלה הפנימית האינסופית “האם אפשר לשפר?” בקביעה חיצונית ברורה: “עמדת ביעד”, וכך מאפשר לעצור, לסיים ולעבור הלאה.

המפתיעים: לומדים עם הפרעת קשב וריכוז

בניגוד לדעה הרווחת, תלמידים רבים עם הפרעת קשב הם פרפקציוניסטים. גם אצלם השאיפה לטוב ביותר קיימת ולעיתים אף גבוהה, אך היא פוגשת את הקושי בוויסות ובארגון. יש להם תמונה ברורה של התוצר בראש, אך קושי לגזור ממנה צעדים מעשיים. פער זה יוצר הצפה ותסכול, ולעיתים מוביל לקיפאון או לדחייה מוחלטת של המשימה ("הכל או כלום").

איך עוזרים? באמצעות חלוקה של המשימה לשלבים קטנים עם מועדי סיום ברורים. חלוקה כזו מצמצמת הצפה ומאפשרת להם להתמקד בכל פעם בצעד אחד בלבד. היא מחליפה תחושת עומס כללית בתחושת התקדמות, ומאפשרת לשאיפה להצטיינות להתבטא בלי לשתק את העשייה.

המתלבטים: פרפקציוניסטים של ספקות

אצל חלק מהלומדים, הפרפקציוניזם מתבטא פחות בשאיפה לשפר, אלא בקושי להעריך את איכות הביצוע. השאלה המרכזית המעסיקה אותם היא "האם התוצר עומד בדרישות?". חוסר הוודאות לגבי נקודת הסיום וקושי להכריע מתי משימה נחשבת “מספיק טובה” מובילים לעומס קוגניטיבי ולהימנעות – לא מתוך חוסר אכפתיות, אלא מתוך קושי להכריע מחשש לטעות.

איך עוזרים? באמצעות הצגת דוגמאות מוחשיות. מילים והנחיות כתובות נשארות לעיתים עמומות עבורם, ומזמינות פרשנות מחמירה. לכן, הכלי היעיל ביותר הוא להציג דוגמאות של תוצרים אמיתיים ברמות שונות ולנתח אותם יחד. כשהתלמיד רואה בעיניים איך נראית עבודה "טובה", המושג המופשט והמאיים הופך למשימה קונקרטית וברת-ביצוע.

בעידן של מרדף אחרי “המושלם”, ובשילוב האתגר שמציבה הבינה המלאכותית, פרפקציוניזם אינו אויב שצריך להילחם בו, אלא פילטר חינוכי שדורש ניהול מודע.