חירות בזמן מלחמה? חופש כאשר אנו משועבדים ומקורקעים למרחבים מוגנים? הפרדוקס של פסח השנה מדגיש את ההבדל בין "חופש" פיזי לבין "חירות" כתודעה פנימית.

"אפשר ליטול מן האדם הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות נתונות, לבחור את דרכו".

ציטוט זה של ויקטור פרנקל בספרו "האדם מחפש משמעות", מלמד אותנו שגם בתוך מציאות של מלחמה ועומס שנכפו עלינו, נשארת לנו הבחירה כיצד להתמודד עם הכאוס: איזה "אפוד מגן רגשי" נלבש ואיך הוא יתבטא בדרך שבה נפעל – כדי להישאר שפויים.

אבל החירות הזו לא מתקיימת בוואקום – מה קורה כאשר חירות של אדם אחד מתנגשת עם זו של האחר?

ברשתות החברתיות, בתוך קבוצות הוואטסאפ השונות, במפגשי צוות בזום או בשיחות יומיומיות אפשר לזהות שני דפוסים מרכזיים של התמודדויות. שני הדפוסים הללו אינם רק שונים – ולעיתים הם נפגשים זה עם זה באופן שמייצר חיכוך:

מהצד האחד נמצא דפוס "מקסימום עשייה". אלו מי שחירותם היא היכולת להמשיך "בעסקים כרגיל", ויותר מכך לפתח, ליזום ולדחוף תהליכים. מבחינתם, עשייה מתמדת, ולעיתים אף יותר מהרגיל, היא זו שמעניקה תחושת שליטה ומשמעות בתוך אי-הוודאות.

מהצד השני ניצב דפוס "המינימום הנדרש". אלו אנשים שהחירות אותה הם מבקשים במפורש או במרומז, היא להרפות, לצמצם רעשים ולהתמקד רק בהכרחי. מבחינתם המינימום שהם עושים הוא המקסימום שהם יכולים. "אין לנו משאבים לקלוט יוזמות חדשות או לעשות מעבר לנדרש", הם אומרים, "ואם נשאר זמן – נקדיש אותו למשפחה, או כדי לאסוף את עצמנו בשקט."

תחושת המחסור במשאבים אינה רק סובייקטיבית – היא מגובה במחקרים מהתקופות המורכבות שידענו כאן בשנים האחרונות: "עייפות זום" וטשטוש גבולות בית-עבודה נקשרו לעלייה בחרדה ובשחיקה, ולירידה באיכות ההוראה ובאמפתיה לתלמידים (אסטרחן וגוטנטג, 2021). בזמן מלחמה, מתווספת לכך הטראומה. במלחמת "חרבות ברזל" כמחצית מהמורים דיווחו על תסמיני פוסט-טראומה ברמה קלינית, שמקורה הן מהחשיפה הישירה למלחמה והן מהצורך להכיל ולסייע למצוקת התלמידים (לסרי, בנטוב וכהן, 2024). השילוב בין טראומה לעומס שואב משאבים – ולכן ההצטמצמות למינימום היא לא אדישות, אלא מנגנון הישרדות.

כאן עלולה להיווצר ההתנגשות: כאשר המשאבים מוגבלים, גם עשייה ויוזמות חיוביות עלולות להיתפס כעומס, ואף כחוסר רגישות, עבור מי שזקוק למרחב נשימה ומנסה לצמצם. מחקר שנערך בזמן מלחמת "חרבות ברזל" מצביע על כך שפער בין התמיכה הנדרשת לזו הניתנת בפועל מנבא תשישות ושחיקה גבוהה יותר (מלין, גומפל ונחום, 2025). בתוך הפער הזה, עלולה להיווצר תחושה של חוסר נראות – אצל מי שמוצף, ולעיתים גם אצל מי שמשקיע אך אינו פוגש היענות.

שלושה עקרונות למרחב מוגן משותף

אין לדעת כמה זמן עוד יימשך המצב הנוכחי, ומה תהיה המציאות כאשר נשוב מחופשת הפסח. ולכן הפתרון ל"התנגשות" הזו אינו "לקצץ כנפיים" לאנשי העשייה, וגם לא לתת לאנשי המינימום לטבוע באשמה. כדי לצלוח את המציאות הזו, עלינו לאמץ שלושה עקרונות:

1. לאנשי המינימום: זה בסדר גמור לעשות עכשיו רק את מה שחייבים. כשאתם רואים את הקולגות שלכם מרימים פרויקטים, תזכירו לעצמכם שהם מווסתים את עצמם דרך עשייה, ואתם דרך שימור אנרגיה. המינימום שלכם כרגע הוא ה-100% שלכם, והוא מספיק.

2. לאנשי המקסימום: הצורך שלכם ליזום מבורך, והמערכת זקוקה לאנרגיה שלכם. כדאי לשקול לנתב אותה לשני כיוונים: תכנון ופיתוח לקראת החזרה לשגרה – כך העשייה נמשכת בלי להעמיס על אחרים עכשיו; ובמקביל, שימוש באנרגיה כדי להוריד עומס מהסביבה – ריכוז הודעות, טיפול במשימות מורכבות או תמיכה טכנית. כך אתם גם פועלים וגם נותנים אוויר לאחרים.

3. לכולנו כקהילה: עלינו להסכים כבר עכשיו שביום שאחרי המלחמה, לא תתקיים היררכיה של "מי תרם יותר". המדד להצלחה בחירום הוא לא כמות הפרויקטים, אלא היכולת שלנו להישאר כקהילה שמכבדת ומכילה זה את זה. כל דפוס פעולה – שימור או יוזמה – הוא תגובה לגיטימית למצב קיצוני. האחריות שלנו היא לזכור שכולנו עבדנו למען אותה מטרה, כל אחד עם הכלים שעמדו לרשותו.

בסופו של דבר, ההתמודדות המשותפת עם המציאות המורכבת הזו מתנקזת לתובנה עמוקה שמבטא הרבי מקוצק:

"אם אני אני כי אני אני, ואתה אתה כי אתה אתה, אז אני אני ואתה אתה.

אבל אם אני אני כי אתה אתה, ואתה אתה כי אני אני, אז אני לא אני ואתה לא אתה."

כדי לצלוח את התקופה הזו, עלינו לאחוז במה שנכון לנו – ולאפשר גם לאחרים להיות מי שהם, וללבוש את אפוד המגן הרגשי שנכון להם.

לסיכום, אולי בתוך כל זה, שווה להקשיב גם לאופן שבו חירות נשמעת – בשירים, ובתוכנו – ולגלות עד כמה היא מורכבת, אישית ומשתנה מאדם לאדם.