אני והמסיכות שלי
כבר ב-1599 במחזה "כטוב בעיניכם" הניח ויליאם שייקספיר את היסודות להבנת הקיום האנושי בקביעתו המפורסמת כי "כל העולם במה, וכל האנשים והנשים רק שחקנים הם".
כמעט שלוש מאות שנים לאחר מכן, חידד אוסקר ויילד את התמונה בפרדוקס המבריק שלו: "אדם הוא הכי פחות עצמו כשהוא מדבר כעצמו. תן לו מסכה – והוא יגיד לך את האמת".
תפיסה זו מציעה מבט רענן על הנפש האנושית: המסיכה אינה בהכרח הסתרה או זיוף, אלא טכנולוגיה של הנפש. אנו עוטים ופושטים דמויות ותפקידים כחלק מתהליך ההתבגרות וההישרדות שלנו.
המסיכה משמשת כהגנה המאפשרת לנו לתפקד, ולעיתים דווקא מתוכה אנו מצליחים לבטא את האמת הפנימית שלנו באופן הבטוח ביותר. מתוך גישה זו השאלה המרכזית היא, האם אנו מודעים למסיכות של נו, או שהן הפכו במידה רבה להיות אנחנו וכך הפכנו להיות ההגנות שלנו?
מה לפדגוגיה ולמסיכות?
ההבנה כי "החיים הם מופע" אינה נחלתם של מחזאים בלבד. היא אבן יסוד בתיאוריות סוציולוגיות ופדגוגיות מובילות.
הסוציולוג ארווינג גופמן, בספרו המכונן "הצגת העצמי בחיי היומיום", טען כי בית הספר והכיתה הם זירות חברתיות בהן כל המשתתפים מנהלים "ניהול הרושם". לפי גופמן, התלמיד והמורה פועלים ב"קדמת הבמה" וב"אחורי הקלעים", וההצלחה החברתית תלויה ביכולת לנווט בין המרחבים הללו.
ברובד הפסיכולוגי-חינוכי, רוברט לאנדי, מפתח "תיאוריית התפקיד", טוען כי בריאות נפשית וחוסן אינם נובעים מחיפוש אחר "אני אחד אמיתי", אלא דווקא מהיכולת להחזיק "רפרטואר תפקידים" עשיר. לגישתו, הקושי נוצר כשאדם נתקע בתפקיד יחיד או במספר מצומצם מאוד של תפקידים, לכן אחת המטרות החינוכיות היא הרחבה של מנעד התפקידים בהם הוא יכול לשאת.
בישראל, התחום זכה לפיתוח ייחודי המקרב את התיאוריה לחדר הכיתה. חנן יניב, שעסק רבות ב"כאוס בחינוך" ובאלתור, רואה במורה שחקן-מאלתר שצריך לפעול בגמישות בתוך מצבים משתנים, ומעודד יצירת מרחב שבו גם התלמיד יכול "לשחק" עם זהותו ולא לקפוא בתבנית אחת.
בדומה לו, אמנון לוי, מבכירי הפסיכודרמה בישראל, מדגיש את המסיכה לא כהסתרה אלא ככלי ליצירת מרחב מוגן, שבו המפגש האנושי יכול להתרחש דווקא בזכות קיומן של דמויות והגנות המאפשרות ביטחון.
איך זה נראה בפרקטיקה?
יישום הגישה בכיתה מתרחש בשני רבדים: גלוי וסמוי. ברובד הגלוי, הכיתה משמשת כמעבדה – "במה" – שבה משתמשים במתודות דרמטיות מובהקות: משחקי תפקידים, סימולציות של דילמות ושימוש במסיכות פיזיות ומטאפוריות כדי לזהות דפוסי התנהגות.
לצד אלה הגישה מכוונת גם לרובד הסמוי, המשתלב בשגרת הניהול הפדגוגי. ברובד זה המורה פועל כ"במאי סמוי" הדוחף את תלמידיו לסיטואציות המאלצות אותם ללבוש מסיכות חדשות, שונות מאלו שהורגלו אליהן.
כך למשל, המורה עשוי להטיל במכוון את תפקיד "מנהל הפרויקט" או ה"דובר" דווקא על התלמיד הביישן והמופנם, או לבקש מהתלמיד הדומיננטי והאימפולסיבי לקחת את תפקיד "המשקיף" או המתעד השקט. כך המורה מאפשר או מזמין את התלמיד לצאת מהתבנית המוכרת ולהתנסות, במגוון התנהגויות רחב.
מה תפקידו של המורה?
מתוך גישה זו המורה אינו רק מעביר ידע או מחנך לערכים, אלא משמש כסוכן שינוי של הזהות המתפתחת כחלק מהמסע החינוכי.
תפקידו לזהות היכן התלמיד "תקוע" בתוך מסיכה אחת – הליצן, הקורבן, המורד – וליצור עבורו הזדמנויות גלויות וסמויות להתרחב בתנועתו הפנימית והחברתית ולחוות הצלחה דרך מסיכות אחרות.
אין מדובר בניסיון לחשוף את התלמיד או להשיל מעליו את הגנותיו, אלא בתהליך הדרגתי בונה, מבגר ומעצים. בשורה התחתונה, המטרה היא לאפשר לתלמיד להרחיב את מנעד המסיכות שלו, ובכך להעניק לו גמישות נפשית, יכולת הסתגלות גבוהה, ודרגות חופש רבות יותר לבחירה והתגבשות בעיצוב אישיותו מול אתגרי המציאות.