כשצה"ל פרסם את התקנות החדשות להופעה החיצונית – על הזקן, הלק, הגרביים והמעיל – הרשת געשה. כל אחד הפך בן רגע לרס"ר משמעת או לפחות לסטייליסט חמ"ל. אבל בואו ננשום רגע: אולי מאחורי הסופטשל והפאצ'ים, מסתתרת שאלה עמוקה יותר. לא על תספורת או על גומייה שחורה,
אלא על חינוך.
כי צה"ל, עם כל הקשיחות שלו, הוא לא רק מערכת ביטחונית. הוא גם מערכת מחנכת. וכשמוסד חינוכי בסדר גודל כזה מדבר על נראות, הוא בעצם מצייר מחדש את הגבול בין אחידות למשמעוּת, בין זהות אישית לנראות קבוצתית.
נראות ככוח חינוכי
התקנות החדשות לא מבטלות את המסגרת – הן פשוט מותחות אותה קצת יותר הצידה. למעשה הן אומרות: אפשר לגדל זקן, לענוד עגילים, למרוח לק צבעוני (רק לא מנצנץ. בכל זאת, צה"ל, לא פסטיגל). כלומר, אתה יכול להיות אתה – גם בתוך מסגרת. ובעומק, אתה יכול לבחור איך אתה נראה – כל עוד אתה נראה.
במונחי שפת המשמעות, זה בדיוק מרכיב הנראות: לא רק מה רואים עליי, אלא האם אני מרגיש שרואים אותי באמת.
גבולות מאפשרים זהות
בתור אנשי חינוך, אנחנו יודעים כמה קל ללכת לקצוות – או לאכוף נוקשות מוגזמת או לוותר על כל מסגרת. אבל צה"ל מראה שאפשר גם אחרת.
אפשר לקבוע גבולות, אבל כאלו שמכילים זהויות מגוונות. בדיוק כמו בכיתה – תלמיד עם כיפה, ותלמידה עם צמידים עד המרפק – כולם יכולים להיות חלק מהמרחב, כל עוד יודעים לכבד את הכללים ולחיות בהם משמעות.
לא רק מדי ב' – גם עומק א'
בסוף, גם בצבא וגם בבית הספר, מה שנלבש זה רק השכבה העליונה. מה שמתחת למדים – או לתלבושת האחידה – זו הייחודיות, האישיות, והרצון של כל צעיר וצעירה להגיד: "יש לי מקום. רואים אותי. אני שייך. אני משפיע." וזו בדיוק קהילת משמעות.
אז איך כל זה קשור אלינו?
אם צה"ל מצליח לנסח מחדש את גבולות הנראות, אולי גם אנחנו במערכת החינוך יכולים להעז. האתגר בשתי המערכות זהה: מחד, לשמור על מערכת כללים מסודרת שמאפשרת צמיחה והצלחה מרבית, ומאידך נראות אינדיבידואלית לכל אחד.
במציאות הזו, אנחנו צריכים להתעורר ולשאול: איפה אצלנו, במערכת החינוך, התלמידים בוחרים איך הם נראים – לא רק בבגדים, אלא גם במי שהם? מתי לאחרונה אפשרנו לתלמיד לבטא רב גוניות ולא רק ללבוש חולצת בית ספר? האם אנחנו רואים את התלמידים שלנו – או רק בודקים אם הבגדים שלהם מותאמים לפי חוזר מנכ"ל?
נכון, זה מצריך עבודה יותר אינטנסיבית, זה דורש יותר תשומת לב לפרטים "השוליים" במערכת הערכים של החינוך, אך בין אם נרצה ובין אם לא, חינוך נוגע גם בפרטים השוליים.
לסיכום, התקנות החדשות בצה"ל אולי נשמעות קוסמטיות – אבל הן מזמינות אותנו לשיחה עמוקה על חינוך, זהות ומשמעות. כללים צריכים להיות ברורים וחדים, היופי הוא לראות את ההזדמנות שבהם הכללים הברורים האלה יכולים לנוע. וזה, אם תשאלו אותנו, נראה מד(ה)ים לגמרי.
