השבוע התקיים מפגש רכזי מדידה והערכה במסגרתו ארבעה מורים הציגו תהליך מחקרי שבצעו בבית ספרם במסגרת תכנית מורים מובילי פיתוח:
- סוהאד חלילה, עתיד ראמה
- משה אגו, עתיד יגאל אלון
- קרין אלון, עתיד איתן
- סלווא דעיף, עתיד אלנהדה
דרך התהליכים הללו התחדדה לא רק תמונה מוכרת מהכיתה, אלא גם דרך אחרת להסתכל עליה.
יש רגעים כאלה בכיתה שאנחנו פשוט מרגישים שמשהו זז, גם אם אנחנו לא יודעים להסביר לעצמנו או לאחרים בדיוק מה השתנה, אבל זה ניכר. אנחנו שמים לב שתלמידים נוכחים יותר בשיעורים, פחות מאחרים, יש יותר מעורבות והשתתפות, ולעיתים, לאורך זמן, גם ההישגים מתחילים לטפס, כך שמתחדדת התחושה שמשהו כאן עובד באמת ולא במקרה.
ובאותה נשימה, ולעיתים ממש באותו שבוע, יכולים להיות גם רגעים אחרים, פחות נוחים. לעתים אנו מבינים ששיעור לא עבד כפי שתכננו, ששאלה לא הובנה למרות ההסבר, או תלמיד שלא הצלחנו להגיע אליו, בחר להתרחק, ואולי אפילו לעבור לכיתה אחרת. בשני המצבים האלה, המוצלחים והמאתגרים, עולה שוב אותה שאלה בסיסית אך מורכבת: מה בעצם קרה כאן?
אלא שבשגרת היום-יום, השאלה הזו לרוב נשארת פתוחה, כי אין לנו באמת את המרחב והזמן לעצור ולהתעכב עליה, והעשייה דוחפת אותנו קדימה. בדיוק בנקודה הזו נכנסת, זו השנה השנייה, תכנית "מורים מובילי פיתוח", שמבקשת לייצר את העצירה הזו באופן מכוון, לא כתגובה לבעיה בלבד אלא כהזדמנות להתפתחות מקצועית.
כאשר נוצרת האפשרות לעצור, חוזרים לאותו רגע בכיתה ומתבוננים בו מחדש, לא רק מתוך זיכרון או תחושות בטן, אלא מתוך ניסיון להבין אילו בחירות פדגוגיות נעשו שם, כיצד הגיבו התלמידים בפועל, מה קרה ביניהם לבין המשימה או הטקסט, ומה חלקנו בתוך זה. ככל שמתעכבים על השאלות הללו באופן שיטתי ועקבי, האירוע מתחיל לקבל צורה, וכבר אינו נשאר בגדר תחושה כללית, אלא הופך למשהו שניתן להמשיג.
ההמשגה הזו, הנשענת על עוגנים תיאורטיים, מאפשרת לתת שם ותוקף למה שקורה, ובתוך התהליך הזה מתפתחת גם התודעה, ההבנה שהיכולת המקצועית שלנו אינה קבועה או נתונה מראש, אלא נבנית ומתעצבת דרך התנסות, רפלקציה ולמידה מתמשכת, כך שגם הצלחות וגם אתגרים הופכים לחומר גלם להתקדמות.
משם מתרחבת התכנית לעבר חקירה שיטתית יותר, שאינה מנותקת מהכיתה אלא נטועה בה. מורים מאתרים כלי מדידה מתוקפים אקדמית. הם מבצעים התאמות נדרשות, אוספים עדויות מגוונות כעבודות תלמידים, תצפיות על רגעי שיח ותגובות לשאלונים, ומנסים לזהות דפוסים החוזרים על עצמם, מתוך רצון להבין מה באמת קידם למידה, מה יצר התמדה, ואיך זה בא לידי ביטוי אצל תלמידים שונים. בתוך תהליך כזה מתחזקת גם תחושת המסוגלות האישית והמקצועית, לא כתחושה כללית של “הלך לי טוב”, אלא כידיעה מבוססת, שמאפשרת לפעול באופן מושכל יותר בהמשך.
בשלב מסוים, לעתים, התהליך כבר אינו אישי, אלא מתרחב אל הצוות, לפעמים דרך שיחה אקראית במסדרון או כחלק מתהליך מובנה יותר, שבו מורים מתבוננים יחד באותם נתונים, מפרשים יחד את מה שמתרחש בכיתה, ושואלים שאלות משותפות. זוהי הזדמנות להיווצרות של ידע מקצועי שאינו שייך למורה אחד, אלא מתהווה בתוך הקבוצה. מתוך החשיבה המשותפת הזו עשויה לקרום עור וגידים גם שותפות תכנונית, שבה השיח אינו נעצר בשאלה “מה קרה?”, אלא ממשיך לשאלה “מה עושים עם זה עכשיו?”. כיצד מתכננים אחרת? כיצד נותנים מענה מדויק יותר לצרכים שעולים? איך ניתן לשלב כוחות בין תחומי דעת שונים כדי ליצור תהליך למידה רחב ומשמעותי יותר?
במסגרת התהליך מתעצבת גם שייכות מעצימה, המבוססת על נראות של העבודה הפדגוגית לא רק בתוצריה אלא גם בתהליכים שמובילים אליהם. יש כאן אפשור אמיתי לעצור, לשאול, לנסות, וגם לטעות לעתים. האפשור הזה נשען על אמון מקצועי במורים, על ההכרה בכך שהם אנשי מקצוע המסוגלים לחקור, להמשיג ולפתח ידע מתוך הפרקטיקה שלהם, כחלק בלתי נפרד מהגדרת תפקידם. הוא אינו מתמצה בזמן או במשאבים.
כאשר נראות, אפשור, תחושת מסוגלות ותודעה מתפתחת מהווים יחד את אבני היסוד של התכנית, מתחזקת גם ההבנה של מקצוע ההוראה כפרופסיה, לא כיישום של תוכניות מוכנות בלבד, אלא כעיסוק הדורש שיקול דעת, ידע תיאורטי, יכולת חקירה ויצירה מתמשכת של ידע. הפיתוח המקצועי נתפס כחלק טבעי מהעבודה עצמה, משהו שחי בתוך הכיתה, בחדר המורים ובבית הספר באופן כללי, בתוך השיח עם תלמידים ועם קולגות וכחלק מהזהות המקצועית של המורה.
