שיעור מתמטיקה.
המורה כותב תרגיל על הלוח, התרגיל ברמת קושי גבוהה יותר ממה שהתלמידים רגילים, ועכשיו הם צריכים להחליט מה לעשות. להרים יד ולשאול? להתמודד לבד באמצעות כל מה שלמדו עד כה? לשבת בלי לעשות כלום ולחכות שתלמיד/ה אחרים יצביעו ויציגו פיתרון?
ומה לגבי מורה שמבין באותו הרגע שנתן להם תרגיל שקצת "גדול עליהם" – האם עליו להתאפק מלגלות להם את הדרך לפיתרון? אולי להתחיל להסביר ב"בדידים"? לחכות שמישהו יתלונן שקשה לו? ובכלל, מי ירוויח אם הוא פשוט יגלה להם את התשובה מבלי שניסו לפתור לבד?
זה בדיוק מה שחקר המורה משה אגו מביה"ס עתיד יגאל אלון במסגרת תכנית 'מורים מובילי פיתוח' של רשת החינוך עתיד. התכנית, שתיכנס לשנתה השלישית בתשפ"ז, מבקשת לחקור, להמשיג ולתקף באמצעות כלי מדידה והישענות על עוגנים תיאורטיים, את תחושות הבטן של מורים רבים בתחומי לימוד שונים.
כשבשגרת היום- יום אין לנו את היכולת והזמן לעצור ולהתבונן בתהליכים שקרו בכיתה – התכנית נותנת הזדמנות אמיתית לשאול את עצמנו, כמורים, אילו בחירות פדגוגיות עשינו, כיצד הגיבו התלמידים בפועל, מה קרה ביניהם לבין המשימה או הטקסט, ולפתח תודעה חדשה מבוססת תיאורטית.
במילים אחרות, להפוך למורים טובים יותר, ולהתפתח מקצועית.
נחזור למשה.
לאורך הראיון, משה מתאר מחקר פעולה שערך במטרה לבחון כיצד העברה הדרגתית של האחריות הלימודית מהמורה לתלמיד מחזקת את תחושת המסוגלות והעצמאות של הלומדים. תפיסת ההוראה שלו תמיד דגלה בכך שלמידה אינה רק העברת ידע, אלא פתרון בעיות באופן עצמאי. עם זאת, התהליך שעבר בתוכנית חידד אצלו את ההבנה שעצמאות של תלמיד אינה נוצרת ביום אחד, אלא דורשת מהמורה בנייה מכוונת והדרגתית.
משה איך הגדרת "תחושת מסוגלות" בהקשר של תלמידיך?
מבחינתי תחושת מסוגלות היא הרגע שבו תלמיד פוגש קושי ולא אומר מיד "אני לא יודע", אלא אומר "אני אנסה". זו האמונה שהוא מסוגל להתמודד עם המשימה גם אם הפתרון לא ברור לו מיד.
אילו כלים ומתודולוגיות מחקריות בחרת להשתמש בהן, ולמה?
השתמשתי בשאלון עמדות שהועבר בתחילת התהליך ובסיומו. רציתי לקבל תמונה רחבה יותר מציונים בלבד ולבדוק איך תלמידים תופסים את עצמם כלומדים: מה מניע אותם, איך הם לומדים, ועד כמה הם מרגישים מסוגלים להתמודד עם אתגרים לימודיים.
מה היו האתגרים בתהליך?
האתגר הגדול ביותר היה דווקא שלי כמורה. לא למהר לעזור. לא למהר להסביר. לתת לתלמיד להתמודד עוד קצת לפני שאני מתערב. לפעמים זה קשה יותר למורה מאשר לתלמיד.
איך דאגת שהתלמידים יענו בכנות ובאופן שמשקף את תחושותיהם האמיתיות?
היה לי חשוב שהם יבינו שהשאלון אינו מבחן ואין תשובות נכונות או שגויות. הסברתי שהמטרה היא ללמוד על חוויית הלמידה שלהם כדי לשפר את ההוראה, ולא כדי להעריך אותם.
אילו תובנות מפתיעות עלו מתוך הנתונים?
הופתעתי לגלות שהשינוי המשמעותי ביותר לא היה דווקא במוטיבציה אלא בהרגלי הלמידה. תלמידים התחילו להשתמש ביותר אסטרטגיות למידה, לבדוק את עצמם יותר ולגלות עצמאות גדולה יותר בתהליך הפתרון.
איך לדעתך תוצאות המחקר ישפיעו על הלמידה בפועל?
תוצאות המחקר חיזקו אצלי משהו שכבר חשבתי קודם, אבל לא הייתי בטוח בו עד הסוף: לפעמים דווקא כשלא ממהרים לתת את התשובה, מתרחשת הלמידה המשמעותית ביותר.
האם ראית שינוי בתחושת המסוגלות של תלמידים בעקבות ההתערבויות שלך?
כן. ראיתי יותר תלמידים שמוכנים לנסות. יותר תלמידים שממשיכים לחשוב גם כשהפתרון לא מגיע מיד. בעיניי זה ביטוי חשוב מאוד של תחושת מסוגלות.
איך תלמידים הגיבו לכך שהתייחסות כזו ניתנת לתחושותיהם ולא רק להישגים?
רבים מהם העריכו את עצם העובדה שמישהו מתעניין גם בדרך שבה הם לומדים ולא רק בציון שהם מקבלים. זה פתח לא מעט שיחות מעניינות שלא היו מתרחשות בדרך אחרת.
האם מורים אחרים עשויים להרוויח מתובנות המחקר? מה תמליץ להם?
זו שאלה קשה עבורי, כי אני נדרש לתת בעקיפין ציון לעצמי. לכן אענה כך: הייתי ממליץ למורים לבחון עד כמה מהר הם נותנים תשובות. לפעמים רמז קטן או שאלה טובה מפתחים אצל תלמיד הרבה יותר עצמאות מאשר פתרון מלא. אפשר לדמות זאת למיומנות שנרכשת עם הזמן, הן מצד התלמיד אך גם מצדו של המורה. הנטייה של כולנו היא לעזור, להימנע מתסכול צפוי, לחשוש מתגובות קיצוניות מצד התלמידים. לכן, ההדרגתיות כאן תשפר את האיזון בין המתח הטבעי לעזור לבין השאיפה להפוך את התלמידים לעצמאיים. כל מורה ימצא לעצמו את המידה הראויה לו.
מה היה האתגר הגדול ביותר בתהליך המחקר?
לשמור על עקביות. קל להתחיל שינוי, הרבה יותר קשה להתמיד בו לאורך חודשים שלמים. וכשאני אומר עקביות, אני מתכוון בעיקר לעמידה בעקרון המרכזי: להתאפק מלתת תשובה מהירה במיוחד בשלב העצמאי של מנגנון ההוראה: התלמיד מתמודד לבדו, ואילו אני רק צופה מהצד.
אילו המלצות היית נותן למורים שרוצים לחזק תחושת מסוגלות בקרב תלמידים?
לא לפחד מקושי. לא למהר לפתור. לבנות לתלמידים הצלחות קטנות בדרך, אבל לא לקחת מהם את ההתמודדות עצמה. כמו כן, לקבל את ההתנגדויות מצד התלמידים שלבטח תופענה כחלק טבעי מתהליך ארוך ולנהל זאת בהדרגתיות.
לסיכום, מהו הדבר המרכזי שלמדת על תלמידים דרך המחקר הזה?
שהרבה פעמים הם מסוגלים להרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. לפעמים מה שחסר להם הוא לא ידע אלא הזדמנות אמיתית לנסות.
המחקר הזה שינה אותך כאיש חינוך?
כן. הוא חיזק אצלי את ההבנה שהתפקיד שלי הוא לא רק ללמד חומר, אלא לעזור לתלמידים להפוך ללומדים עצמאיים.
ד"ר אביגיל עדין סורקיס, מפתחת במנהל מו"פ, חדשנות ורשויות ומנחת תכנית 'מורים מובילי פיתוח': "תכנית מורים מובילי פיתוח מבטאת אמונה פשוטה, אך עמוקה, על פיה הוראה היא פרופסיה. וכמו כל פרופסיה המכבדת את עצמה, היא אינה יכולה להסתפק רק בעשייה השוטפת. היא מחייבת גם עצירה, התבוננות מעמיקה, חקירה והמשגה. דווקא מתוך המפגש היומיומי עם תלמידים בכיתות הלימוד ובמרחבי בית הספר והקהילה, ומתוך חגיגת הצלחות והתמודדות עם אתגרים, נולד ידע מקצועי יקר ערך. רק כאשר מעניקים למורות ולמורים את הזמן, הליווי והאמון לחקור את עבודתם ולחלץ תובנות, הם מייצרים ידע שיכול לשנות את עבודתם וזו של אחרים, ומתפתחים מקצועית באופן משמעותי. בעיניי, זהו הביטוי המזוקק ביותר של שייכות מעצימה. התפיסה מבקשת לראות כל מורה, להאמין בו, להשקיע בהתפתחותו ולתת מקום לקולו הייחודי. באותה נשימה, אותו מורה מחזיר לקהילה. הוא פותח את דלת הכיתה, מעורר השראה ומעשיר את עמיתיו בידע, בכלים ובתובנות. אני מאמינה שכך נבנית קהילה מקצועית אמיתית, שבה הפרט והקהילה מצמיחים זה את זה ללא הרף. אם אנחנו מבקשים לחזק את מעמד ההוראה ולשפר את החינוך, נדמה שזו אינה רק דרך אפשרית, אלא הדרך הנכונה."
בתכנית השתתפו השנה גם המורות:
סוהאד חלאילה, עתיד ראמה
קרין אלון, עתיד איתן
סלווא דעיף, עתיד אלנהדה
