שוב מלחמה. מטוסי קרב, טלוויזיה מברברת, אזעקות, פחדים וגם- קצת התרגלנו. מי בכלל רוצה להתרגל למלחמה?! ולא, אני לא רוצה לדבר על רגשות, על חוסן ועל הכלה. אני רוצה לדבר על פדגוגיה של החיים עצמם, או בהשאלה מהתרבות היפנית- פדגוגיה של סדקים בזהב.
בשנים האחרונות כמעט שלא היה לתלמידות ולתלמידים שלנו רגע דל. בין שבר לשבר היו גם משברי לידה, ניסיונות לתקומה והרבה סימני שאלה וחוסר וודאות. קראנו לזה- הפסקות למידה, אין לימודים, הלימודים מבוטלים וכדומה. אבל, האמנם מדובר בהפסקות למידה?
ברצף החיים- מצבי קיצון ומצבים מורכבים במיוחד מזמנים לנו למידה אדירה. זה כמו שוקולד מריר, הוא לא מאוד מתוק אבל לעיתים קרובות הוא משובח. לזמן הזה שבו "אין לימודים" ויש מלחמה- יש כל כך הרבה ערך, כל כך הרבה משמעות. למשל- מה התפקיד של בנות ובני נוער בזמן מלחמה? האם יש להם תפקיד בכלל? מה התפקיד של נשות ואנשי חינוך? מה עשו נערות ונערים בתקופות אחרות של מלחמות בארץ? בעולם? מה עשו מטפלות, מדריכות, מורות ומחנכות?
נתחיל מתפקידם החשוב והמשמעותי ביותר של נשות ואנשי חינוך בעתות מלחמה. ולא, זה לא חוסן והכלה… זה משהו אחר. ובכלל- לפעמים אנחנו מחפשים כל מיני מילים כדי לתאר את העבודה שלנו, כשכל מה שצריך להגיד- זה חינוך. היטיבה לתאר את זה המשוררת לאה גולדברג, במכתב שכתבה לאחותה בפרוץ מלחמת העולם השנייה, שחלק ממילותיו כתובות להלן:
וְאוּלַי לָךְ סֻפַּר וְהֻגַּד, כִּי נִשְׁבַּעְנוּ לְשַׁחְרֵר אֶת הָאָרֶץ מֵרֶשัׁע וָדָם. כִּי לִבֵּנוּ כָּבֵד, אַךְ תָּמִיד הֶאֱמַנּוּ כִּי נָשִׁיב לָעוֹלָם אֶת צְחוֹקוֹ שֶׁל אָדָם.
התקווה. זוהי אולי המהות של הפרופסיה החינוכית במלוא תפארתה. להשיב לעולם את צחוקו של אדם. את תקוותו. את האמונה בטוב. ולפעול למען זה. יומרני, אבל זה מה שיש. חינוך זה עסק יומרני, גבוה, חזוני, מקווה וחולם. רק הטובים ביותר מתאימים לעסוק בו.
על תפקידם של נוער בעת מלחמה לא ארחיב, אכתוב רק את זה: לאורך ההיסטוריה בעתות מלחמה נוער נלחם, הקים יישובים, פיתוח, הציל, התנדב וסייע. הפעולה היא מהות החירות. הנוער היה פעיל. קם ועשה. הלמידה על מה שקורה והפעולה מתוך מה שקורה- חזקה מכל שיעור בבית ספר. החיבור בין האני, העצמי לבין היותי חלק מאירוע מכונן בזמן, מרצף היסטורי, שיש לו המשכיות שתלויה גם בי- היא למידה מאלפת.
ואנחנו, נשות ואנשי החינוך חייבים להיות שם כדי להאיר את הדרך, למלא אותה בתוכן, בפעולה ובאומץ חברתי. אנחנו זוכרים, כמובן, שבעוד שנה, שנתיים או שלוש- הם יאחזו בנשק ויילחמו בעצמם (נקווה שלא). הפחד, הידע הגלובלי והבנת הנקודה הזו ברצף היסטורי, ההומניזם והאתיקה, הרוח, התקווה, האמונה בטוב והעשייה- כל אלה שיעורים חזקים, חשובים, מעצבי דרך ואישיות. לא פחות.
פעם לא הבנתי את הקטע של האמנות היפנית, של מילוי צבע זהב בתוך סדקים של כלי קרמיקה שבורים. זה אפילו נראה לי אז די מכוער. או כמו שאומרים אצלינו- עדיף יפה ומושלם משבור ומכוער. מה, לא ככה? זהו, שלא.
קוראים לזה קינצוגי, וזו אמנות שהפילוסופיה שלה מושתתת על היופי שבסדקים עצמם ועל מילויים בזהב. לא אנחנו ולא ילדינו ולא תלמידינו ולא הצוותים- נהיה מושלמים אף פעם. גם לא המציאות של חיינו. הסדקים קיימים. אנחנו נשברים ומתחברים מחדש, אוספים את עצמנו, מתמודדים, למדים, נשברים שוב. החכמה היא למלא את הסדקים האלה בזהב.
את תקופות ה"אין לימודים" למלא בזהב של הלמידה של מה שיש עכשיו ומטלטל אותנו. את הסדקים בלבבות של תלמידנו, שלנו, את הצער העמוק על דברים כואבים שקורים סיבבנו ולידנו- נמלא בזהב של העוצמות שלנו, נבחר להיות ראויים. פדגוגיה של סדקים יכולה למלא עבור תלמידנו את התפקיד החשוב ביותר בחינוך- הבנה עמוקה ותקווה אמיתית. שבר הוא הזדמנות לסדקים מלאי זהב ותקווה כנה להחזיר לעולם את צחוקו של אדם.
