הכתובת הייתה על הקיר כבר בסוף 2023. בעודנו בעיצומה של הטראומה מהשביעי באוקטובר, התפשט בטיקטוק טרנד מטלטל: צעירים אמריקאים קראו את “המכתב לאמריקה” של אוסמה בן לאדן וטענו שהוא “פקח את עיניהם”. זו לא הייתה סתם פרובוקציה; זה היה רגע שבו התחיל להתברר שדור שלם במערב כבר לא "קונה" את הנרטיב הישראלי, ומחפש באופן אקטיבי "צדק" במקומות קיצוניים.

הטרנד ההוא היה רק הפרומו לנתונים הדרמטיים שאנו רואים היום ב-2026: סקרי Gallup, אחד ממדדי דעת הקהל הוותיקים והאמינים ביותר בארצות הברית, שואלים כבר עשרות שנים שאלה פשוטה: “למי נתונה הסימפתיה שלך יותר – לישראלים או לפלסטינים?”. כלומר, כלפי מי אתה מרגיש יותר דאגה ורצון לתמוך.

בתחילת שנות ה־2000 יותר מ־60% הביעו סימפתיה לישראל. ב־2025 הנתון ירד ל־46%, וב־2026 כבר נרשם היפוך היסטורי: 41% מביעים סימפתיה לפלסטינים, לעומת 36% לישראל. בקרב צעירים (18-34) התמונה חדה עוד יותר – יותר ממחצית מביעים סימפתיה לפלסטינים, ופחות מרבע לישראל. זה כבר לא רק שינוי חולף, אלא תזוזה עמוקה באופן שבו הדור הבא בעולם תופס את הסיפור, ומי בתוכו ראוי לסימפתיה, לחמלה.

כדי להבין את משמעות השינוי צריך להבין מהי סימפתיה. סימפתיה היא תגובה רגשית של דאגה, חמלה או צער כלפי אדם אחר הסובל או נמצא במצוקה, יחד עם רצון להיטיב עמו. אבל סימפתיה אינה מנגנון רגשי פשוט ואוטומטי. היא עוברת דרך מסננת קוגניטיבית ומוסרית: מי נתפס כחלש, עד כמה הוא אחראי למצבו, ועד כמה הוא נתפס כ“כמונו”.

לאורך עשורים רבים, הסימפתיה העולמית כלפי ישראל נשענה על סיפור ברור. נתפסנו כחלשים, פגיעים, כמי שקמים מאפר. “לעולם לא עוד” לא היה רק מסר פנימי, אלא גם פנייה לעולם: ראו מה קורה כשאין לנו מדינה, ועזרו לנו לוודא שזה לא יקרה שוב. זה היה, במובן מסוים, חוזה רגשי.

אך הנתונים המדאיגים על הירידה בסימפתיה מעידים שפג תוקפו של חוזה זה. הדור הצעיר בעולם כבר לא מסתכל עלינו דרך הפריזמה של אושוויץ, אלא דרך הפריזמה של מעצמה אזורית חזקה. מצפן הסימפתיה זז: אנחנו כבר לא נתפסים כ"דוד" האנדרדוג, אלא כ"גוליית" החזק והפריבילגי שגורם סבל.

וכעת, הדור הזה שלא הכיר את זוועות השואה והרדיפה היהודית, נפגש עם הדור הצעיר שלנו – זה שיוצא לטיול אחרי צבא, ללימודים בחו"ל או לעבודה בינלאומית, או סתם נקלע להתכתבות ברשתות חברתיות. בדיוק במפגשים האלה, הספרות המחקרית מראה שבמפגש נטול סימפתיה, היכולת החשובה אינה לשכנע – אלא לא להסלים. מכאן גם נגזר אילו כלים צריך לתת לדור הבא: לא תשובות, אלא דרכי פעולה.

אחת הדרכים היעילות לכך היא סימולציות וניתוח מקרי בוחן מהמציאות (סרטונים, שיחות ברשת, מפגשים), שדרכם חשוב לתרגל לפחות שלוש מיומנויות מפתח:

באופן סימבולי, רצף הימים הלאומיים מיום השואה ועד יום העצמאות, שנועד להזכיר מדוע הקמנו כאן בית, תופס את הציבור הישראלי השנה בעיצומה של הפסקת אש מעוד מלחמה קיומית. ובין אם הפסקת האש תחזיק מעמד ובין אם לא אנחנו נדרשים להכין את דור העתיד שלנו למציאות שבה הוא כבר אינו נשען על זהות הקורבן, אלא פועל מתוך זהות של כוח ואחריות. אולי לא נוכל לשלוט על הסימפתיה של העולם, אבל כן על האופן שבו אנחנו פועלים בתוכו.