"אומץ הוא סוג מיוחד של ידע: הידע ממה צריך לפחד וממה אין צריך לפחד.״
(דוד בן-גוריון)

יש בקרים שבהם הגבול הזה נמחק לגמרי. שבהם אתה לא יודע ממה לפחד קודם, מהאזעקה הבאה או מהשקט שאחריה. מהסגירה של בתי הספר או מהפתיחה שלהם. מהמסך שמציף עדכונים או מהרגע שבו תכבה אותו ותישאר עם עצמך.
בפורים יש לזה שם: עד דלא ידע.

•  עד דלא ידע – כשהגבולות נמחקים
  המסורת אומרת: שתה עד שלא תדע להבחין בין “ארור המן” ל”ברוך מרדכי”. בין הרוע לבין הטוב. בין מה שמאיים למה שמציל. רוב השנה אנחנו מנסים לשלוט, לארגן, להבין, לתכנן. פורים אומר: יש רגע שבו השליטה נשמטת. ודווקא שם, במקום שבו אתה כבר לא יודע, משהו אחר מתחיל לפעול.

כולנו חיים עכשיו בתוך “עד דלא ידע” שלא בחרנו בו. המציאות מטשטשת את הגבולות בין שגרה לחירום, בין תפקיד מקצועי לבין הישרדות אישית, בין “אני מנהל” ל”אני מפחד”. וזה בסדר. כי דווקא מתוך הטשטוש הזה מתגלה מי אתם באמת.

•  אסתר – מנהיגה שלא ידעה שהיא מנהיגה
  אסתר לא למדה הנהגה. לא עברה פיתוח מקצועי. יתומה בגלות, נטולת שורשים, חסרת מושג מה טמון בה. היא חיה בתוך “עד דלא ידע” משלה. לא ידעה מי היא, לא ידעה למה היא שם, לא ידעה שיש בה כוח להציל עם שלם.
  ואז מרדכי אמר לה משפט אחד: “מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות.”
  הוא לא נתן לה תשובות. הוא לא פירק לה את חוסר הוודאות. הוא אמר לה: אולי כל הערפל, כל מה שלא הבנת בחייך עד עכשיו, הוביל בדיוק לרגע הזה. ואסתר, בלי ביטחון, בלי ערבויות, בלי לדעת אם תצא חיה, קמה ופעלה.
• הערפל הוא לא האויב הוא השטח.
  אנחנו מחנכים את עצמנו לחשוב שמנהיג הוא מי שיש לו תשובות. שמי שמוביל תמיד יודע. אבל אסתר מלמדת אותנו ההפך: מנהיגות אמיתית מתגלה דווקא כשאין תשובות. כשאתה עומד מול קהילה שלמה, הורים, ילדים, צוותים ואתה בעצמך לא יודע מה מחר. הנוכחות שלכם בתוך הערפל, לא למרותו, היא המנהיגות.

בן גוריון, שהקים מדינה מתוך כאוס, אמר פעם: “מי שלא מאמין בניסים – אינו ריאליסט.” הוא לא דיבר על ניסים שנופלים מהשמיים. הוא דיבר על אנשים שממשיכים לבנות כשכל ההיגיון אומר לעצור.

•  שלושה ימים לפני שנכנסים למלך
  אסתר לא קפצה מיד לפעולה. היא ביקשה שלושה ימי צום. עצירה. נשימה. לא חולשה, חוכמה של מי שיודעת שאי אפשר להיכנס לרגע ההכרעה בלי לאסוף את עצמך קודם.
  גם לכם מגיע רגע של עצירה. לא כניתוק, כהכנה. שעה בלי חדשות. שיחה שאין בה מילה על המצב. כוס קפה בשקט. הנפש צריכה מרווח קטן כדי שתוכל להמשיך לשאת את מה שנדרש ממנה.
•  היא התחילה ממשתה לא ממהפכה
  הצעד הראשון של אסתר לא היה נאום ולא הכרזה. היא ערכה סעודה. מעשה מוחשי, פשוט, אנושי. ההיפוך הגדול של פורים “ונהפוך הוא” לא התחיל בגבורה מרעישה אלא באקט יומיומי.
  דווקא עכשיו, כשהמציאות נכפית מבחוץ, הכוח האמיתי הוא ביכולת להפוך משהו קטן מבפנים.
•  לעת כזאת –
  אסתר לא ידעה שהיא מנהיגה. היא גילתה את זה רק כשלא נותרה ברירה. כל הערפל, כל חוסר הידיעה, כל ה”עד דלא ידע” של חייה הוביל אותה לנקודה שבה הייתה האדם היחיד שיכול לפעול.

אתם לא בחרתם ברגע הזה. אבל כל מה שצברתם, כל משבר קודם, כל שנה של עבודה, כל שיחה קשה שניהלתם עם הורה או עם ילד, הכל הוביל לפה. לרגע שבו הקהילה מחפשת מישהו שיעמוד בערפל ויגיד: אני פה.
“מי יודע אם לעת כזאת הגעתם למלכות.”
ביחד.