״כשכבר נדמה לי שהצלחתי לארגן את הנקדות על עקמת חיי וליצר מהן קו ישר אחד, מופיעה אחת חדשה המקלקלת את השורה״
(גיורא פישר, סימני חיים)
נדמה כי זו בדיוק התחושה שמלווה רבים ורבות מאתנו הבוקר.
מקלטים. טילים. לצאת? לא לצאת? יש בית ספר? מה עושים? עד מתי?
המעבר משגרה לחירום מטלטל, ועל אחת כמה וכמה כשהוא מחזיר אותנו למקום שרצינו לשים מאחורינו.
כמה דברים שיכולים לעזור דווקא עכשיו:
- קהילה חינוכית היא עוגן – מחקרים ממדינות שחוו מלחמה מראים: מערכת החינוך היא הכיכר שאליה נשואות העיניים. מנהלים וצוותים חינוכיים הם מנהיגים קהילתיים עכשיו יותר מאי פעם. הקושי להחזיק את הטלטלות האישיות לצד הובלת קהילה גדול מנשוא – הקהילה שלנו יחדיו תוכל להחזיקו – אל תשארו לבד ושתפו בצורך, בתחושה ובכלל.
- מסר קולי אישי – טקסטים קבוצתיים הופכים מהר מאוד ל"רעש לבן". הקלטה קולית קצרה ואישית שוברת את הניכור הדיגיטלי. הקול האנושי הוא עוגן מרגיע, ומאותת לילדים, להורים ולצוותים שמישהו רואה אותם מעבר למסך.
- "ונהפוך הוא" בשגרה – פורים כבר פה והציפייה בשיאה! ניתן להזמין את התלמידים ליישם את רוח החג דרך שיבוש קטן ומכוון של השגרה בבית – כמו ארוחת בוקר בצהריים וכו'. במציאות שנכפית עליהם מבחוץ, הפעולה הזו הופכת את האכזבה לאקט של שליטה ויצירתיות.
- זכרו שאתם מיומנים – כולנו כבר עברנו את זה. הידע שם, הצוות שם, המסוגלות קיימת.
- מרחב של שפיות – קבעו פרק זמן שבו חל איסור לדבר על המצב. ויכוח על סדרות או אוכל הוא לא ניתוק מהמציאות, זו הפוגה הכרחית שמאפשרת לנפש לנשום.
- שיתוף ברגע פשוט – שלחו תמונה מהבוקר שלכם… הקפה שנשפך או הבלגן בממ"ד או סתם פרח בגינה. השיתוף בחוסר המושלמות ובחיי היומיום מנרמל את הסיטואציה ומוריד מהם את הלחץ של "להיות בסדר".
- משימות קטנות של שליטה – כוונו לעשייה פיזית קטנה שאינה קשורה ללמידה כמו סידור המגירה הכי מבולגנת בארון, הכנת עוגיות, הכנת משלוח מנות יצירתי. המעבר מקיפאון מול המסך לפעולה ממשית מחזיר באופן מיידי את תחושת הריבונות.
- זו שעתנו היפה – לא למרות החירום, אלא בתוכו , זו ההזדמנות להראות מה חינוך יכול לעשות.
נעבור את זה יחד.
