בעידן של היום כמעט שלא צריך לכתוב בעצמנו. לוחצים "אנטר", והמחשב מייצר עבורנו טקסטים מושלמים. הוא מתקן, מנסח, מרגיש אם נרצה ומסכם. בתוך מציאות כזו עולה שאלה שאולי מקננת בלבו של כל מורה ותלמיד: למה בכלל לכתוב? לכאורה, הכתיבה הפכה פתאום למאמץ מיותר. אם המכונה עושה זאת מהר יותר, נדמה שמדויק יותר וחסר טעויות, אולי עדיף פשוט לוותר. 

דווקא במרחב הזה בחרנו לעצור ולשאול: אולי יש בכתיבה שלנו משהו שאי אפשר להחליף? 

מה קורה בבתי הספר? 

בשאלון קצר שערכנו בחודש נובמבר 2025 בקרב מורים ותלמידים ברשת החינוך עתיד עלתה תמונה מעניינת. 28 אנשי חינוך שהשתתפו במחקר ציינו שהוראת כתיבה חשובה מאוד. בקרב שבעים ואחד תלמידים המצב כבר שונה. 47 מהם (66%) הסכימו שהכתיבה חיונית. היתר סברו שאין בה צורך אמיתי. 

הנתון הזה אינו זניח. הוא עשוי לשקף תפיסה חדשה שמתגבשת בקרב הדור הצעיר: כתיבה נתפסת אצל חלק מהתלמידים כפעולה טכנית, כזו שאפשר “להעביר הלאה” למחשב. כאשר פעולת הכתיבה נתפסת כברת מיקור חוץ, המאמץ המושקע בה עשוי להצטמצם.  

ולצד זאת, עלו גם קולות אחרים, מחזקים ומרגשים: 

• "כשבינה מלאכותית יכולה לכתוב במקומי, חשוב שאשמור על הקול שלי." 

• "אי אפשר לאמן מכונה לפני שמאמנים את האדם." 

• "בלי הכתיבה אאבד את היכולת להבין את עצמי." 

נדמה שיש משהו באמירות הללו שנשמע עמוק ואמיתי. הן מזכירות לנו שהכתיבה היא לא רק מילים, אלא חלק מבניית זהות, הבעת רגשות וטביעת רגל אנושית בעולם. 

מה אומרים המחקרים? 

מחקרים בעולם מצביעים על כך שכתיבה איננה רק דרך להעביר מידע, אלא תהליך עמוק של עיבוד, למידה ובניית רעיונות. כתיבה מערבת תשומת לב, סבלנות והשהייה; וכאשר היא נוכחת לאורך זמן, היא תורמת להעמקת ההבנה בתחומי דעת שונים. 

חוקרים מצאו שגם כתיבה על חוויות רגשיות מטפחת אמפתיה, מפחיתה תחושות בדידות ומחדדת את היכולת להבין את נקודת המבט של האחר. דרך הכתיבה אנו מעצבים שפה פנימית, בוחרים מילים שמדויקות למה שאנו מרגישים, ומתרגמים חוויות מופשטות לעולם שניתן לקרוא, לשתף ולדבר עליו. 

במחקר מקיף שערך מכון Hoover של אוניברסיטת סטנפורד, נמצא כי הירידה הדרמטית בידע ובמיומנויות של תלמידים, בעיקר בקריאה ובמתמטיקה, אינה תולדה של תקופת הקורונה בלבד, כפי שהיה מקובל לחשוב. הנתונים מראים שמדובר במגמה מתמשכת שנמשכת כבר למעלה מעשור. 

המחקר מצביע על כך ששיעור התלמידים שאינם מגיעים לרף הבסיסי במבחנים בכיתה ח' נמצא בעלייה מתמדת, לצד התרחבות הפערים בין תלמידים חזקים לחלשים. תוצאות מבחני TIMSS מציירות תמונה דומה ומראות שגם בזירה הבינלאומית ניכרת ירידה שהחלה הרבה לפני וירוס הקורונה. 

מאחורי הנתונים המדאיגים האלה מסתתרת אמת פשוטה: כאשר מיומנויות בסיסיות כמו קריאה, ניסוח וחשיבה כתובה נחלשות, משהו עמוק נפגע ביכולת של תלמידים להבין, לנתח ולחשוב באופן עצמאי. 

יתרה מכך, לפי ממצאי המחקר, הירידה ביכולות האוריינות והמתמטיקה צפויה להשפיע על חייהם הבוגרים של התלמידים, בפרט, על ההכנסה העתידית שלהם, על יכולתם להשתלב בשוק התעסוקה ועל הכלכלה הלאומית כולה. 

מעבר לממצאים הכלליים, מומחים בתחום מדגישים את חשיבות הכתיבה כחלק מתהליך הקריאה והלמידה. כך למשל, פרופ' תמי קציר, ראש מרכז אדמונד י. ספרא לחקר המוח בלקויות למידה וראש התכנית ללקויות למידה עם התמחות בקריאה ואוריינות, מציינת ששילוב של כתיבה בעקבות קריאה מהווה כלי רב עוצמה לעיבוד ההבנה ולבניית דעה אישית. כאשר תלמידים כותבים על מה שקראו, הם למעשה מעבדים את החומר ברמה עמוקה יותר. מטה-אנליזה שבחנה את ההשפעה של פעילויות כתיבה על הבנת הנקרא מצאה שכאשר תלמידים עוסקים בכתיבה מורחבת על טקסטים שקראו, הבנת הנקרא שלהם משתפרת באופן משמעותי (Hebert, Simpson, & Graham, 2013). תהליך הכתיבה מחייב את התלמידים לגבש מחשבות, לבחון את עמדתם, ולבנות טיעון או דעה מושכלת. זוהי למידה פעילה ולא סבילה, שבה הקורא הופך ליוצר משמעות. 

בנוסף, פרופ' קציר טוענת שבעידן שבו הבינה המלאכותית יכולה לייצר תגובות מיידיות, חשוב במיוחד שתלמידים יקראו את תוצרי הכתיבה של חבריהם לכיתה ויעניקו משוב אחד לשני. מטה-אנליזה מקיפה מצאה שמעורבות במשוב עמיתים הובילה לשיפורים משמעותיים בכתיבה (Double et al., 2020). אך מעבר לשיפור הטכני, כאשר תלמידים חולקים את כתיבתם ומגיבים זה לזה, הקריאה הופכת ממשימה טכנית ומרוחקת לדרך לבניית קהילת למידה אותנטית. חשיפה לדעות מגוונות של עמיתים, לאחריה שיח ודיון פנים אל פנים, יוצרת חוויה חברתית-קוגניטיבית שאף טכנולוגיה לא יכולה לשכפל – מפגש אמיתי עם נקודות מבט שונות, עם מבט עיניים ועם אינטראקציה אנושית שמעשירה את ההבנה והמחשבה. 

בהקשר זה, מחקרים עדכניים ממליצים לשלב את הבינה המלאכותית באופן מושכל, כמשאב תומך ולא כתחליף לכתיבה אנושית, תוך פיתוח אוריינות AI, עידוד רפלקציה ביקורתית ושמירה על עקרונות אתיים. חשוב להבטיח שהכתיבה תישאר תהליך אנושי של חשיבה, יצירה והבעה אישית. 

כתיבה כמקום של שייכות? 

כאשר תלמיד כותב באמת, משהו קורה. המחשבות שלו לובשות צורה. הן תופסות מקום. זו חוויה של מסוגלות. הוא אינו רק משתמש במידע, הוא יוצר אותו. הוא חי בתוך השפה. אבל כאשר תלמיד מוסר את הכתיבה למכונה, משהו בקשר הזה מתרחק. המילים אולי "חכמות" יותר, עשירות יותר, מסודרות יותר, אבל הן אינן שלו. כשאיננו כותבים, אנחנו עשויים לאבד חלק מהתשובה לשאלה "מי אני?". זו שאלה שאף מכונה אינה יכולה לענות עליה. 

איך רצוי ללמד כתיבה היום? 

המורה בעידן הנוכחי אינו מתחרה במחשב. הוא מלווה את התלמידים במפגש שבין טכנולוגיה לאנושיות. הוא מלמד לא רק איך לכתוב, אלא בראש ובראשונה למה. 

כמה רעיונות שאפשר לשלב בכיתה: 

• התחילו בשאלות שבינה מלאכותית לא יכולה לענות עליהן בקלות: חוויה, בחירה, ערכים. 

• עודדו כתיבה שמחברת בין עולמות פנימיים לחיצוניים. לא רק כתיבה למבחן. 

• השתמשו בבינה מלאכותית ככלי להשוואה, לביקורת ולשכתוב ולא כתחליף. 

• שבחו יצירתיות וייחודיות. לפעמים משפט לא מושלם מגלה אמת עמוקה. 

וכמה דברים שכדאי להימנע מהם: 

• אל תהפכו כתיבה לרשימת בדיקות טכניות. 

• אל תמחקו שפה אישית. לפעמים גם סלנג הוא חלק מהנשמה. 

• אל תוותרו על רגש. טקסט עשוי להיות מדויק ועם זאת ריק. 

האם כלי בינה מלאכותית יכולים לסייע למורים ולתלמידים ולתמוך בתהליך הכתיבה? 

בעוד שצ'טבוטים מבוססי AI כמו ChatGPT ודומיו מייצרים עבורנו את הטקסט, קיימים בוטים אחרים התומכים בתהליך הכתיבה אך לא כותבים עבורנו. כך למשל, הפיקוח על העברית בעל יסודי במשרד החינוך פיתח "בוט" בשם מילי, המלווה את "קיוון העברית" – הסביבה המקוונת של לימודי העברית בבתי ספר על-יסודיים. "בוט" זה תומך בלומד בעזרת שאלות מנחות ומכוונות. תומר בוזמן, מפמ"ר לשון, ממליץ על מילי ומדבר על כך שאנו בצומת דרכים משמעותי: מה צריך ללמד? לשם מה? באיזה אופן? אלו דגשים צריכים להשתנות? לדבריו, פרקטיקות קיימות צריכות להשתנות. ההמלצה שלו, לצד השימוש בבינה מלאכותית ככלי מסייע בתהליך הכתיבה, ללוות את תהליך הכתיבה בפרזנטציה ולעודד שקיפות בנוגע לשימוש בבינה מלאכותית. 

ומה לגבי הערכה של תוצרי הכתיבה? כיצד הבינה המלאכותית עשויה לסייע? מהם המודלים הקיימים לשימוש מושכל בהם? צוות המו"פ ממשיך לחקור את הנושא. 

לסיום 

בעולם שבו מכונה מסוגלת לכתוב במקומנו, אולי השאלה האמיתית איננה איך נכתוב, אלא למה. אנחנו כותבים כדי לזכור שאנחנו חושבים, מרגישים, מתלבטים, טועים, משתפרים ומשתפים אחרים. אנחנו כותבים כדי להישאר אנושיים. 

היום, יותר מתמיד, כשהנתונים מצביעים על ירידה ארוכת-שנים במיומנויות היסוד של תלמידים ועל השלכות עתידיות חמורות, הכתיבה איננה מותרות. היא זכות בסיסית. היא יכולת שמגינה על האדם, על יכולתו להבין את עצמו ועל יכולתו ליצור עתיד טוב יותר. כאשר תלמיד מגלה שהמילים שלו מסוגלות לייצר משמעות, הוא מגלה שהקול שלו חשוב. לא בגלל דיוק תחבירי בלבד, אלא בגלל מי שהוא והמסר שהוא רוצה להניח בעולם.