השנה התחילה כשאנו עדיין בתוך המלחמה כשלא כל כך ידוע מי ומה. את השנה ברמות ים התחלנו עם נרטיב שנתי בשם בית. געגוע. סיפור שנועד להתייחס לתקופה בה אנו נמצאים- עשייה חינוכית בצל חרבות ברזל .

במסגרת זאת, נפגשנו עם משפחות הנופלים של ביה"ס מה7.10 לראיונות יחד עם תלמידים. שמענו על הנופלים שלנו, על חייהם מהילדות ועד לאותו רגע מר ונמהר. למדנו על האהבות שלהם, התובנות ובעיקר על החלומות שהגשימו והיו רוצים להגשים.

מכאן יצאנו לפעילויות לזכר כל נופל וכן אירחנו את בני המשפחה לשיח עם התלמידים. שיאו של התהליך החינוכי היה בערב קהילתי שקיימנו במאי -ערב בית. געגוע. סיפור אותו הקדשנו לנופלים שלנו עם שירים שאהבו, ערב מרגש ומחבק.

התחושות עמן פתחתי את השנה הן שאנו במציאות מורכבת של חוסר ודאות ועל כן תפקידינו כאנשי חינוך לשמש מקור עוגן וחוסן לתלמידינו. להפוך את ביה"ס למקום חם ובטוח שבו לצד הלמידה יחוו חוויות חיוביות בהיבט האישי והחברתי.

גיליתי שהעשייה הרבה מקדמת, יוצרת תנועה ומשרה אנרגיה חיובית גם בימים לא פשוטים, קיוויתי שהשנה תסתיים במפגשים פנים אל פנים עם התלמידים והצוות כאחד אך לא קרה לצערי.
יחד עם זאת אנו למודי ניסיון בשנים האחרונות ויודעים שעם כל הקושי 'מוכרחים להמשיך לנגן' , לייצר יש מאין, לחשוב חיובי ולראות את השמש העולה כי הכל זמני ובר חלוף, לכן יש להיות יצירתיים ולא לוותר על מפגשי סיום גם אם בצורה אחרת, לשמור על תקשורת חיובית ועל קשר עם הקהילה: תלמידים, מורים והורים.

מאחלת לנו שהירידה הזו תהיה לצורך עלייה, שנדע בקרוב ימים טובים מאלו, שנצא מחוזקים לעולם, שכל החטופים ישובו במהרה ושנמשיך במעשה החינוכי החשוב של כולנו.

שולחת לכולכם 'שקט בקופסא'.