ישיבת פתיחת שנה. שמונה ורבע, מוקדם מדי לכולם.
נכנסתי לחדר, ולפני שאמרתי מילה כבר בחרתי כיסא. שני מהסוף, בצד, כזה שרואים ממנו את הדלת.
תכלס לא חשבתי על זה בכלל. הגוף הלך לשם לבד.
מולי התיישבה רכזת אחת, שורה ראשונה, ישר מול המנהלת. הניחה את המחברת ואת העט לפני שהתיישבה. היא ישבה שם גם בשנה שעברה, וגם בשנה שלפניה. גם היא לדעתי לא חשבה על זה.
ואז נזכרתי איפה למדתי את זה.
יש רגע בתחילת כל שנה שנמשך פחות מדקה, ואומר יותר מכל מבחן. בכיתות צעירות עוד שואלים את המורה אם אפשר לשבת איפה שרוצים. בתיכון כבר לא שואלים. נכנסים ויושבים.
וזה הדבר הראשון שכדאי לשים לב אליו. אף מבוגר לא אישר את הסידור הזה. הוא נעשה לפני שהמורה נכנס, והוא ממשיך בלעדיו.
מי שיש לו חבר, הולך אליו ראשון. מי שאין לו, נעצר רגע ליד הדלת ובודק. מי שרוצה להיעלם, פונה אחורה. ומי שמפחד להישאר לבד תופס מקום מהר, וכך מגלה בעצמו כמה הוא מפחד.
שלושים שניות, וכל הכיתה מונחת שם על השולחנות. מי עם מי, מי לבד, ומי בודק.
את זה אני יודע לא מהתבוננות כמורה. ישבתי שם כתלמיד, בשורה האחרונה. ומהשורה האחרונה אפשר לעבור שנה שלמה בלי שאף אחד יבדוק אם נכנסת בכלל לכיתה.
וילד בשורה האחרונה עסוק בזה כל שיעור. שש שעות ביום הוא בודק מי מסתכל עליו.
ורוב תשומת הלב שלו הולכת לשם, לא לשיעור. אני זוכר מי ישב לפניי בכיתה. את מה שהיה על הלוח פחות.
ומה בעצם מקבלים מהכיסא הזה, ביטחון, או מקום להיעלם בו? אצל תלמידים רבים זה אותו דבר, והם לא באמת יודעים להפריד.
ובכיתה שיושבת יחד מכיתה ז׳, הסידור הזה כבר בן ארבע שנים. מי שהיה לבד יודע שהוא יהיה לבד. הוא לא נעצר ליד הדלת, הוא הולך ישר למקומו, מהר, כאילו המהירות תעלים משהו.
ולמורים אין באמת שליטה על זה. מי שנכנס לכיתה שלוש שעות בשבוע לא מזיז ילדים ממקומם.
ואולי זה בכלל לא שם.
כי הרגל הוא הדבר היחיד באדם שאומר את האמת עליו מבלי ששאלו אותו מי הוא.
אף אחד לא מתאמן על בחירת הכיסא.
הרכזת מהשורה הראשונה, אני השני מהסוף, והילד מאחור. אף אחד משלושתנו לא החליט, וכולנו חוזרים לשם כל שנה.
ואם רוצים לשנות משהו, אולי לא מזיזים אנשים. משנים את החדר.
כי השורה האחרונה היא מחבוא רק בשיעור שאפשר להתחבא בו. בשיעור שבו קמים, מעבירים משהו ליד, עובדים בזוגות, מציגים חמש דקות, המקום שבו יושבים נהיה פחות חשוב. לא מתקנים את הילד. משנים את הצורה של השיעור.
ויש סימן קטן שאפשר לבדוק אם זה עזר. בשבוע הראשון, מי לא חוזר למקום שלו. תלמיד שהחליף מקום בספטמבר אומר משהו, וכמעט אף אחד לא שם לב לזה.
ובכל זאת, לא הכול פסיכולוגיה בחיים, אולי השורה האחרונה היא לא רק פחד ממשהו. מהשורה האחרונה רואים הכול. מי נכנס, מי צוחק ומתי, מי מסתכל על מי, ומתי מישהו מוריד עיניים.
ילד שיושב שם ארבע שנים אולי יגדל להיות מבוגר שנכנס לחדר, ותוך שלוש שניות יודע מי נמצא בו ומה קורה בו.
ואני חי את זה. תכלס, גם הטור הזה נכתב משם. מהילד המתבונן בשורה האחרונה.
אז לא, אני לא בטוח שצריך להוציא כל אחד מהשורה האחרונה. אני כן חושב שכדאי לדעת מי יושב שם, ומה המקום הזה עולה לו.
מחר יש לי ישיבה.
ואני כבר יודע איפה אשב.
