על ריבוי המשימות של חודשי הקיץ, על הלילה שבין 31 באוגוסט ל־1 בספטמבר ועל ההזדמנות שמתחילה מחדש בכל שנה.

יש חלום שחוזר אליי בכל סוף אוגוסט: אני עומדת מול כיתה מלאה, כולם מחכים ואני מגלה שאין לי מערכת שעות. או שיש, אבל היא של השנה שעברה. שנים חשבתי שהחלום הזה שלי בלבד, עד שהעזתי לשאול בחדר המורים. מתברר שלכל איש חינוך יש גרסה משלו: מי שחולמת שהיא מאחרת לצלצול הראשון, מי שחולם שהוא שכח באיזו כיתה הוא מחנך ומי שמתעוררת בארבע לפנות בוקר כדי לבדוק שוב , האם הזמנו מספיק כיסאות.

אנחנו אוהבים לספר שההתרגשות של ערב פתיחת השנה שייכת לילדים: הילקוט החדש, הקלמר שעדיין מריח מהחנות, הניסיון של המתבגר להיראות אדיש בשעה שבפנים הכול רועד. אבל בואו נודה באמת: גם אנחנו, המורים והמנהלים, לא נרדמים בלילה שלפני, ההבדל היחיד הוא שלנו אין מי שיכין כריך.

הקיץ שלא היה חופשה

המיתוס הנפוץ גורס שאנשי חינוך נהנים מחופשה ארוכה בקיץ, האמת שונה בתכלית. עבור מנהלי בתי ספר, הקיץ הוא העונה העמוסה ביותר בשנה, אלא שהעבודה בו נעשית הרחק מעיני התלמידים וההורים. ב־1 בספטמבר הכול נראה מובן מאליו: הכיתות צבועות, הלוח מוצג והמורה עומד בפתח הכיתה. למעשה, מאחורי הפשטות הזאת עומדים חודשיים של עבודה אינטנסיבית שכל פרט בה נבדק, נדחה, תוקן ונבדק שוב.

זה מתחיל בבניין עצמו. ישנם שיפוצי קיץ, צביעת מבנים, תיקון ליקויים שהצטברו במהלך השנה, טיפול בתשתיות שאיש לא שם לב אליהן כל עוד הן עובדות. למשל המזגנים, הצנרת, החשמל ורשתות התקשורת. המנהלת הופכת לשעות ארוכות למפקחת עבודה: עוברת בין קבלנים, מאשרת הצעות מחיר, נלחמת על לוחות זמנים ומגלה בכל ביקור ליקוי נוסף שדורש פתרון עד פתיחת השנה. במקביל מתנהל הרכש: ריהוט לכיתות חדשות, ציוד מעבדה, מחשבים, לוחות, ספרי לימוד ועוד. כל פריט נעטף בטפסים, באישורים ובהמתנה לאספקה שמגיעה, אם בכלל, ברגע האחרון.

ואז מגיע החלק המורכב באמת: האנשים. גיוס מורים הוא משימה שהולכת ונעשית קשה משנה לשנה, ובחודשי הקיץ היא נעשית דחופה במיוחד. כל שעת לימוד שלא מאוישת, היא פער שיורגש בכיתה כבר בשבוע הראשון. ולצד הגיוס קיים השימור. מורים טובים הם המשאב היקר ביותר של בית הספר ושימורם אינו מסתכם במשכורת. הוא מתחיל בשיחות אישיות בקיץ, בהקשבה למה שלא עבד, בבניית תפקיד שנותן משמעות ובידיעה שיש מי שרואה את עבודתם.

על בסיס צוות המורים נבנית מערכת השעות כפאזל בן אלפי חלקים שבו כל שינוי באחד מהם, מזיז את כל האחרים. תוכנות ייעודיות לניהול מערכת השעות ולניהול הפדגוגי מסייעות מאוד, אך גם הן דורשות הזנה, בדיקה ועדכון מתמיד, מצבת תלמידים שמשתנה עד הרגע האחרון, מעברים של תלמידים בין כיתות, מעברים בין מסלולים ובין בתי ספר, בקשות הורים, אילוצים של מורים ושל חדרים. ובמקביל לכל אלה

נכתבות תוכניות העבודה הפדגוגיות לשנה החדשה ונבנים מסלולי מצוינות שיאפשרו לכל תלמיד תפירת חליפה אישית.

הרשימה ארוכה ואף אחד מסעיפיה אינו זוכה לתשומת לב ציבורית. איש אינו כותב טור על מערכת שעות שנבנתה בזמן או על מסדרון שנצבע בלי תקלות. אבל דווקא השקט הזה הוא הסימן שהעבודה נעשתה כראוי. מנהל בית ספר לומד מהר שההצלחה הגדולה ביותר שלו בקיץ היא זו שאיש לא ירגיש בה.

הלילה שלפני

בבוקר שלפני פתיחת השנה אני עוברת במסדרונות. הכול מבריק, מסודר, כמעט מושלם ודווקא זה מטריד אותי. בית ספר מסודר מדי הוא בית ספר ריק. הלוחות עדיין חסרים את הכתיבה והעבודות, המסדרונות עדיין חסרים את הרעש והכיתות ממתינות לשאלה הראשונה שתישאל בהן. בניין הופך לבית ספר רק ברגע שנכנסים אליו בני אדם עם התיקים, עם החלומות, עם הדרמות של ההפסקה וכל מה שביניהם.

אני מנהלת של בית ספר צעיר. לפני שנה פתחנו את השערים בפעם הראשונה: במעבדות עוד עמדו ארגזים, ריח הצבע עוד לא התפוגג ואני עמדתי בשער עם דפיקות לב של מורה ביומה הראשון, אחרי לא מעט שנים במערכת. השנה אנחנו כבר "ותיקים", יש תלמידים שיודעים להסביר לחדשים היכן המזכירות ויש מסורות בנות שנה אחת שכולם בטוחים שהיו כאן מאז ומעולם. ובכל זאת, הלב דופק אותו הדבר. מתברר שזה לא עובר עם הוותק, וטוב שכך כי ביום שבו נפסיק להתרגש בפתיחת שנה, כנראה נצטרך לעשות משהו אחר בחיים.

כי מאחורי כל תפקיד חינוכי עומד אדם אשר מתחיל מחדש. המורה שמשכתבת בפעם השלישית את השיעור הראשון, כאילו אין לה עשרים שנות ניסיון. המחנך שמשנן שמות של שלושים ושניים תלמידים ומתפלל שלא להתבלבל בין התאומים. היועצת שמכינה את החדר לשיחות שטרם נקבעו, אך היא יודעת שיגיעו. וגם המנהלת, שעוברת בדמיונה בין הכיתות ושואלת את עצמה בלילה את השאלות שאין להן סעיף בתוכנית העבודה: האם נדע לראות את כולם? לא רק את מי שייכנסו בחיוך רחב, אלא גם את מי שייכנסו בשקט, יתיישבו בקצה ויקוו, בלי לומר מילה שמישהו ישים לב.

הרשימה האחרת

יאנוש קורצ'אק, שידע דבר או שניים על ילדים ועל לילות ללא שינה, קבע כי ילדים אינם אנשי המחר אלא אנשים כבר היום. המשפט הזה מלווה אותי בכל פתיחת שנה. בית הספר איננו רק הכנה לחיים שיבואו אחריו. החיים עצמם מתרחשים בו, כאן ועכשיו: החברות הראשונה, הכישלון הראשון שהופך ללמידה, המבוגר האחראי ששיחה אחת עימו משנה מסלול שלם. תלמידינו אינם רק "דור העתיד", הם בני אדם שלמים כבר הבוקר, בשיעור הראשון.

ולכן בין רשימת הרכש ללוח הצלצולים, אנו רושמים לעצמנו גם רשימה אחרת, שקטה יותר: לזכור שכל תלמיד הוא סיפור שטרם סופר עד סופו. שמותר לטעות, גם לנו. שהישגים ותעודות חשובים, אך הם מתחילים תמיד באותו מקום אחד, בקשר וביכולת לומר לנער או לנערה: אני רואה אותך, אני מאמינה בך, אני מצפה ממך להרבה ואני כאן כדי לעזור לך להגיע לשם.

אז כן, גם אנחנו לא נרדמים בלילה שלפני. אנחנו בודקים שוב את המערכת, עוברים פעם נוספת על מצבת התלמידים, חוזרים בראש על מילות הפתיחה ומתרגשים כמו בפעם הראשונה. אבל מתחת לכל הרשימות והדאגות מסתתר הדבר האמיתי שמחזיק אותנו ערים: תקווה. תקווה שכל תלמיד ימצא השנה מבוגר אחד,

לפחות, שמאמין בו. תקווה שכל מורה ייזכר, גם ביום עמוס במיוחד, מדוע בחר במקצוע הזה. ותקווה שנזכור כולנו: בכל 1 בספטמבר אנחנו לא פותחים רק שנת לימודים, אנחנו פותחים הזדמנות.

שתהיה לכולנו שנה של שינה טובה. טוב, לפחות אחרי היום הראשון.